(כפי שסופר לצוות בונובולוגיה)
(שמות שונו כדי להגן על זהויות)
לא הייתי רגילה לעבודות בית
נולדתי וגדלתי בדלהי במשפחה מורחבת. משפחתנו נחשבת לעשירה, ובנות הבית לא עסקו בעבודה לבית. מעולם לא נכנסתי למטבח מעבר להנחות צוות העובדים. לאחר שסניני התחתנתי יישמתי למשפחה גרעינית שהוקמה במומבאי. זה היה סיוט עבורי מאז!
נישאנו בשנת 2015. במשך שנה חיינו בארצות הברית. בתחילה הייתי מאוד עצבנית על המעבר לשם אך לאחר מכן התחלתי להנות. מעולם לא למדתי או ידעתי איך לנהל בית עד שלמדתי קצת בארצות הברית.
נדרש מאיתנו לחזור להודו
יום אחד, בעלי אביר התקשר ואמר לי: "אני רוצה שתשובי הביתה ותנהלי את העסק שלנו יחד איתי. אמא שלי אובחנה עם סרטן השד וצריך אותנו כי האח הבכור שלך ואשתו סירבו לחזור הביתה מהמשכנות בארצות הברית." (הם גרים ועובדים שם.) אביר התרגש לשמוע את כל זה ולב בלבב ובאופן מרגש הסכים ונחזרנו למומבאי בשנת 2016.
הייתי סקפטית לגבי המעבר כי ידעתי שאין להם עזרה עם עבודות הבית. חמותי עד היום עושה את כל עבודות הבית בעצמה גם לאחר ניתוח כשחזרה הביתה מהבית החולים. לא הייתי בטוחה איך אני אמורה לנהל את הבית בעצמי בעידן של אבא חורג שאינו מסביר פנים, אגואיסט וחסר כבוד לאשתו.
אין עזרה בבית
אבי החורג שלי מאמין כי "רק אם מישהו נכה הוא היה שוכרים עזרה למטבח. עזרה שכירה לא תבשל אוכל באהבה. אבל אוכל שמבושל על ידי הנשים/בנות/אמות הבית מבושל באהבה."
הוא מורה לחמותי לבצע את עבודות הבית בדרכו ולבשל שלושה ארוחות ביום לפי בחירתו ונותן לה שעה להכין כל ארוחה. הוא היה מתקשר אליה כשהוא יצא מהעבודה (שלוקחת לו שעה להגיע הביתה) עם מה שהוא רוצה לאכול. האוכל צריך להיות מוגש לו רותח מהכיריים כשיגיע הביתה, ללא חימום מחדש או שאריות.
חמותי לא ראתה את העולם החיצוני, ולא יודעת אנגלית. עד היום, היא מעולם לא אמרה "לא" לו על שום דבר, כי היא מפחדת ממנו. אני נורא מרחמת עליה, אך אני מכבדת אותה על כך שהיא נותנת הרבה מזמנה ואנרגיה לאבי החורג שלי.
הוא הרים את ידו לעברי
לפני שעברנו לשם לתמיד, תכננתי טיול של חודשיים. חודש עם החותנים וחודש בדלהי עם משפחתי. במהלך הביקור שלי במומבאי, כשרק חזרתי מהטיסה ועם ג'ט לג, אבי החורג שלי אמר לי לעשות פוג'א בפעם הראשונה בזמן שחמותי לא הייתה שם. הסכמתי והלכתי להדליק את הגז כדי להבעיר את הפחמים. לא ידעתי שהצילינדר של הגז היה סגור ובוודאי שלא ידעתי איך להפעיל את מערכות הגז הידניות ההודיות. ניסיתי שוב ושוב. בקרוב, אבי החורג נכנס למטבח. "את לא יודעת איפה הצילינדר? ואת לא יודעת איפה להדליק/לכבות? את צריכה לשאול אם לא יודעת! את לא יודעת דברים כל כך פשוטים!" בקול חזק.
לפני שיכולתי לומר "סליחה…", הוא אומר "עכשיו לכי ותביאי את הקפואר מהחדר שבשידה השמאלית!" לא ידעתי מה זה קפואר, כי זה מעולם לא היה בשימוש בבית שלי, סבי היה אלרגי לכך. לקחתי כדורי כותנה והוא אומר לי "זה ק-A-P-U-R! איך את לא יכולה לדעת את הדברים הללו?" בקול יותר חזק. פחדתי מאוד כי אף אחד במשפחתי לא דיבר אלי כך. הלכתי משם. הוא משך אותי ביד ימין ואמר "לאן את חושבת שאת הולכת?!" דחפתי את ידו הצידה מבלי להוציא מילה ונעלתי את עצמי בחדר, בוכה בכל רמה.
“כך זה בדיוק שהוא”
התקשרתי להוריי. הם לא ענו. התקשרתי לחמותי. היא לא ענתה ולא יכולתי להתקשר לאביר כי הוא ישן בארצות הברית. כשחמותי הגיעה ושאלה "מה קרה, יקירה? למה את בוכה כל כך הרבה?", אמרתי "אבא הרים את ידו עלי בפעם הראשונה. רק בגלל שלא ידעתי איפה הצילינדר וגם מה זה קפואר." היא אמרה, "לא, ילדתי, הוא בטח לא עשה משהו כזה." שאלתי אותה, "האם היית שם כדי להיות עדה לכך? ואם דבר כזה יקרה שוב, … אם הבן שלך מצטרף אלי או לא, לא אכפת לי. אני עייפה מהמתח, מהביקורת, מהשיפוטים שלך כל הזמן לכל דבר!" היא הופתעה לשמוע אותי אומרת את הדברים האלה אך לא הוציאה מילה לאחר מכן.
חשוב לקבוע גבולות עם חותנים. בעלי מפחד מאביו וכשהסברתי לו על המקרה הזה, הוא אמר "הוא בטח לא התכוון להרים יד עליך…" שאלתי, מופתעת, "הוא התרגז כל כך על דברים חסרי ערך ואתה לא אומר שום דבר אחר? באמת? לא תדבר עם אביך על בעיות שלך עם אשתך?" ולא הייתה לו תשובה אחרת מלבד "תשמעי, אני מכיר את אופיו של אבא ואני מצטער אם הוא פגע בך, אבל אני בטוח שהוא לא התכוון לכך." אמרתי, "לא רוצה לחיות על פי הציפיות והסטנדרטים שלהם, כי זה לא מה שאני אעשה ואני לא רוצה שאתה תצפה ממני לעשות זאת." הוא רק אמר "הHmm."
ניסיתי לעזור לחמותי המפוסה ככל יכולתי, אבל הם לא היו מרוצים למרות שידעו שאני לא מעוניינת בעבודות הבית. הם מצפים ממני לנהל את הבית פיזית, לבשל או לבקש מחמותי לבשל. אני מרגישה מובכת לבקש ממנה לבשל עבורי כל יום.
לבסוף עברנו לדירה, אבל האם זה מספק?
מאז שעברנו למומבאי לבית החותנים שלי, והמקרה הזה עם אבי החורג עדיין רודף אותי בשנתי.
לבסוף, עכשיו אני נותנת למערכת היחסים שלנו הזדמנות נוספת. עברנו מהבית של החותנים שלי והספקנו לחיות בנפרד. בעלי הסכים לכך כי הוא מכיר את אופיו של אביו והוא גם מחשיב פעמים רבות עם בעיות בעבודה. הוא לא נראה מוכן נפשית לזה כמו שאני הייתי, אבל בסופו של דבר עברנו יחד. אמרתי לו "אני מוכנה למיטב ורע. אם אתה רוצה לחיות איתי או לא, אם אתה מאושר איתי או לא, זה תלוי בך. אני לא רוצה להפעיל עליך לחץ ולהגיד לך לעבור איתי כי אני לא רוצה שיבתא אותי בעיות בעתיד. ואם אנחנו ביחד, אני עדיין אמשיך לעשות כמיטב יכולתי עבור הבית החדש שלנו אבל בהחלט אצטרך עזרה לבית. לפחות שני אנשים, בין אם הם במשרה מלאה או חלקית, כי אני מותשת מנטלית, פיזית ורגשית לחיות עם ההורים שלך עם הגבלות."
אני הרגשתי שמחה בהחלטתו של אביר, שהייתה לא קלה עבורו, ולא היו לי ציפיות או תקוות ממנו, כי הוא אומר משהו ועושה את ההפך ברוב הפעמים, ולכן אני גם לא מרגישה שיש לי מספיק תמיכה ממנו.