בניגוד לעם שנראה שחדל מזה זמן להתנשק ולהשתמש בקונדומים, הודו הייתה ידועה בעבר, בין היתר, כארץ הקמאסוטרה. היינו אומה "קדימה" שהעניקה לעולם לא רק מדריכים מסקרנים על מיניות, אלא גם חקקה דימויים של זוגות מאוהבים על קירות המקדשים שלנו. המיניות לא הייתה נושא טאבו שיש להימנע ממנו או לדבר עליו במטאפורות שליליות, אלא משהו שיש לחגוג. הקאמה, או התענוג החושי, נחשבה לאחת מארבע המטרות החשובות של החיים (פרושארתה), כאשר שלוש האחרות הן דהרמה (חובה מוסרית), ארטה (עושר) ומוקשה (שחרור). זו לא הייתה רק זכות, אלא חובה כלפי עצמך, ובלעדיה החיים לא היו שלמים ולא היה בהם בריאות. האהבה הייתה ספורט ואמנות. היא הייתה עיסוק רציני וחגיגה. אהבה נתפסה כאלוהית כי היא נוהלה על ידי האלים, ולכן הקמעדבה הוא חשוב. הוא נחשב לאל ההודי של אהבה ותשוקה, הקופידון ההודי. סיפורם של קימה ורתי לא פחות חשוב, ונמשיך לספר עליו.
קמעדבה: אל התענוג
הוא שולט ונחשב לאישיות של אהבה, תשוקה וחושניות. ממש כמו האהבה המערבית, הוא מסמל את המשיכה בין שני אנשים. ויזואלית, הוא מיוצג כגבר צעיר ונאה עם תוכי כרכבו, קשת מסוכר עם דבורים כמיתר וקוטרים עשויים מפרחים.
לעתים קרובות הוא מלווה באשתו, רתי, שהיא אלת הרצון החושי, התשוקה, הפילגש והתענוג. גם היא מתוארת בטקסטים מיתולוגיים כאישה צעירה ויפה מאוד והיא אחת הבנות הרבות של דאקש פראג'פתי.
יחד, לקימה ורתי יש בן בשם "הארש"; או לפי חלק מהחשבונות, שני בנים – השני נקרא "יאש". השמות של צאצאי מר ורתי קימה שווים לציון, שכן המטאפורות ברורות יותר מאי פעם: איחוד מיני והרמוניה מביאים שמחה וחסד. המשוררים שלנו לא החסירו דבר. סיפור קימה ורתי הוא באמת מרתק.
איך קימה ורתי התאחדו
באופן דומה, הקשר בין העושר החומרי לבין התענוג החושי מסופר בסיפור נוסף על איך קימה ורתי היו יחד. זה קשור לצורתה היפה של לאקשמי, שנקראת סונדאריה לאקשמי. כך קרה שהאלת רתי הייתה פעם לא כל כך יפה. חוסר יכולתה למשוך מחזרים גרם לה להיות מאוד עצובה, אך לאחר מכן היא זכתה לחסד של לאקשמי. לאקשמי לימדה את רתי את אומנות הסולאה שקרינגרה, שהפכה אותה לאישה היפה ביותר בשלושת העולמות. בלתי נמנע, קמעדבה הוקסם ממנה ועשה אותה לפילגשו הראשית. אגב, המילה שקרינגרה כוללת את המילה שְׁרִי, שהיא עוד שם לאלת לאקשמי. אז אהבי האהבה, קיבלו את ברכת אלת השגשוג.
קמעדבה הפך ללא גוף
אך אל אחר לא היה מרוצה מהזוג הזה. סיפור מפורסם על מדנה באסמה מתאר את התקופה שבה לורד שיווה היה מעמיק במדיטציה. לאחר שאיבד את אשתו, שיווה נעלם מהעולם. אך עולם שנשלט על ידי השד האיום, טארקאסורה, היה זקוק ל"בן של שיווה" כדי לשחרר אותם. כדי ששיווה יקבל בן, הוא היה צריך להתחתן, וכדי להתחתן, היה עליו לצאת מהמדיטציה שלו.
כך שהאלים קשרו קשר כדי ששווה יתאחד עם פרבוצ'י – שהיא סאטי המגוללת מחדש – שירותיו של קמעדבה גויסו והוא נשלח ליצור אביב לא צפוי ולשלוח את חיצי התשוקה על האל המבודד. קמעדבה הצליח במלאכתו, אך במחיר חייו.
כאשר שיווה הרגיע את עצמו, הוא הבין את שגיאתו והציע להחזיר אותו לחיים. עם זאת, קמעדבה לא היה יכול לחזור לגוף ובכך הוא הפך להיות ידוע כ"אנ-אנגה" (ללא גוף).
בסופו של דבר, שיווה התחתן עם פרבוצ'י ובנם, קארטיקאיה, הרג את טארקאסורה. יום זה ניצל בזכות האהבה, גם אם היא הייתה עכשיו חסרת גוף.
אהבה שאין לה גבולות
שהאהבה של קימה ורתי חורגת מעבר לזמן, צורה או מקום ניתן לראות ב… הקאמה נולד מחדש כפראדוימנה, בנו של קרישנה ורוקמיני. כתינוק, הוא נחטף על ידי השד-דג, סמברה, שפראדוימנה היה מיועד להרוג. התינוק גודל על ידי אשת סמברה, מאיאדווי, שהיא אף אחרת מאשר רתי בגלגול מחדש. מאיאדווי שומרת על פראדוימנה מפני בעלה האכזר, ובסופו של דבר, האסורה פוגשת את גורלה.
הזוג הראשון של אהבה היה קימה ורתי
שהאהבה היא חשובה, בין אם מוגדרת ובין אם לא, הוכח בגוף עבודות רחב של ספרות הודית, במיוחד בתקופות המאוחרות של העת העתיקה והביניים. מתוך כל האהבות, האהבה בין גבר לאישה זכתה לתשומת לב מיוחדת מאמנים ומשוררים. לא מפתיע שכתבים רבים אלה נקראו על שמם של הזוג הראשון של אהבה, קמעדבה ורתי, אלי האהבה והתשוקה ההודית. סיפורם של קימה ורתי הוא נצחי.
שירי ריטיקל מהמאות ה-14 עד ה-17 וטקסטים כמו הקמא סוטרה של וטסיאיאנה, רתי רהסיה של קוקוקה, אננגה רנגה של קליאנאמלה, רטיראטנאפרדיפיקה של פראודה-דהווראג'ה, רתי מנג'ארי של ג'יאדבה והמאמר הבלתי ידוע מנמתה סהמיטה הם כמה דוגמאות לכך.
חלק מהטקסטים הללו נכתבים בסגנון הסהמיטא של ספרות דתית, שם רתי וקימה מתוארים כאילו הם מנהלים דו-שיח – ממש כמו שיווה ופרבוצ'י בטנטרות השיוואניות. הם מתוארים כאוהבים וכשותפים שוויוניים בכל מובן, וכך הם מייצגים זוג אידיאלי. טקסטים אלה מלאים בהנחיות על … ומונחים כמו ה-G-spot, מין אורלי והתאמה מינית, המתפרשים בעינינו כמודרניים. אם ספרות היא איזון של המוסר החברתי, ספרים אלה חושפים כי התחושות המיניות של הודו בימי הביניים היו אכן משוחררות. ואי לכך לא נראית כה בלתי סבירה הרעיון כי הודו הייתה פעם המקום שבו אהבת וחיית לאהוב.