אומרים שהאהבה נמצאת במקומות הכי לא צפויים. עבורי, זה קרה באמצע רעש המכשירים וההכנות של מכשירי הכושר בחדר הכושר המקומי שלי. האהבה שלי לפעילות גופנית לא הייתה רק על שמירה על כושר; זה היה סגנון חיים, חלק מהותי מזהותי. לא ידעתי שהרגש הזה יוביל אותי לגבר שלחלוטין תמיד חלמתי עליו.
השפעת הבושה העדינה על תדמית עצמית: כיצד התגובות מתוך המשפחה עיצבו את הדימוי שלי
חשוב להכיר את השפעת הבושה העדינה ולעבוד באופן פעיל על טיפוח חמלה עצמית ודימוי עצמי בריא. חיפוש תמיכה מחברים מהימנים, מטפלים או קבוצות תמיכה יכול להועיל מאוד בשיקום מההשפעות של חוויות אלו.
- ביקורת פנימית: בושה עדינה יכולה להוביל לאמונות שליליות שמוחדרות בתודעה לגבי עצמך, וליצור תחושת אי-יכולת מתמשכת ומחשבות על חוסר ערך.
- תדמית גוף מעוותת: בדיקה מתמדת וביקורת יכולים לתרום לתפיסה מעוותת של הגוף, מה שמוביל לתחושת חוסר שביעות רצון מהגוף ואפילו לדפוסי אכילה לא סדירים.
- פחד משיפוט: אנשים שחוו בושה עדינה עשויים לפתח פחד מוגבר משיפוט, אשר משפיע על הביטחון שלהם ועל יכולתם לבטא את עצמם באופן מלא.
- קושי: קשה לקבוע גבולות עם בני משפחה, במיוחד אם הם שיחקו תפקיד משמעותי בעיצוב הדימוי העצמי שלך מגיל צעיר. זה יכול להוביל לסבל רגשי מתמשך ולתחושת חוסר אונים.
- נזק לא מכוון: בני משפחה עשויים לא להתכוון לגרום לנזק מתמשך עם ההערות שלהם, אך הערות אקראיות על משקל, מראה או בחירות יכולות להצטבר בזמן ולפגוע בדימוי העצמי.
לא הייתי בעודף משקל, אבל הייתי קצת overweight; דבר שקרוביי לעולם לא נתנו לי לשכוח
זה התחיל עם "מי ירצה להתחתן עם אישה שמנה כמוך?". שקלתי להתחיל ללכת לחדר הכושר. אחותי הייתה נמוכה ממני אך בכושר מעולה. היו לי ידיים שמנמנות (כפי שאמרה דודתי), בטן גדולה וכתפיים רחבות כמו של גבר (הצד של אבי היה עם כתפיים רחבות שהורשתי, אז איך זה אשם שלי?) בעצם, לא היה לי גוף אידיאלי עבור אישה נשואה. צחקתי עליהם כי לא הייתה לי כוונה להתחתן עד שמישהו לא ימשוך אותי להיכל הנשואות בכוח. וכיוון שללמד את הקרובים על בושה גופנית היה תופס את סוף השבוע שלי, העדפתי לגחך על המצב שלי.
סביב שנה שנייה בקולג' הונעתי לרדת במשקל
הסיבה הייתה כפולה: קודם כל, עברתי שבר בברך בשנה הראשונה לקולג', קרעתי רצועה באותו רגל בשנה השנייה וסובבתי את הקרסול פעמיים באותה שנה. הידוע הוא שכאשר נפצעים ברגל, יש נטייה לפגוע באותו מקום שוב ושוב. הרופאים המליצו לי לשקול לרדת במשקל, לא כי הייתי שמנה אלא כי ירידה במספר הקילוגרמים הייתה יכולה להקל על רגליי.
מה שהתחיל כ"על פי המלצת הרופא", הפך במהרה לדבר שהתחלתי ליהנות ממנו. השבוע וחצי הראשונים היו ייסורים לגוף, אבל ברגע שנכנסתי לשגרה, פיתחתי תיאבון לפעילות הזו.
חדר הכושר הפך למקום כיף
להזיע ולרוץ בחדר ממוזג היה כיף. הגוף שלי הרגיש קל יותר, ולא הרגשתי רגשות אשם כשאכלתי שוקולדים בסופי שבוע. לא ששה לי אכפת, אבל הקרובים התחילו לשים לב. "נראית הרבה יותר רזה מאי פעם" – זו הייתה האמירה השכיחה. אף אחד לא שם לב לכך שהייתי בכושר טוב יותר, אכלתי בריא יותר והיה לי סיבולת טובה יותר.
לאחר כמה חודשים של אימונים קבועים, כאשר הקילוגרמים הנוספים ירדו באופן נראה לעין, ניסיתי משהו שיותר מתאים לי. יוגה? פילאטיס? אה, קראטה. אומניות לחימה נראו לי דרך טובה לחזק את יכולת ההגנה שלי מפני איומים פוטנציאליים. אז התחלתי להגיע לחדר הכושר בבוקר, יוגה אחרי הקולג’ והיו לי שיעורי קראטה בערב בקרבת באלי גנג׳. האם הייתי קצת אובססיבית לגבי כושר ואימונים? לא, זה היה יותר כמו שהייתי זקוקה לאימון אינטנסיבי כי זה נתן לי תחושה של מטרה ועוצמה.
בשבוע הראשון שם, כאשר רק התחלתי להבין את העקרונות הבסיסיים של הקראטה, הבנתי שזה לא הדבר הרגיל של לרוץ על מכונת ריצה. זה דרש ריכוז סופר גבוה וסבלנות. אימון המוח עם הגוף היה חלק משמעותי. אני לא יכולה לטעון שהייתי מצוינת. לא הייתי מרוצה מזה. זו הסיבה שעזבתי את זה והמשכתי עם חדר הכושר והיוגה.
באמצע שלב עזיבת הקראטה, ישבתי שם, כותבת מחקר לעיתון הקולג’ שלי, תוך כדי צפייה בילדים מתאמנים. לאחר מכן עזבתי לגמרי את זה והחלפתי אותו בריצה בערב.
באחד הערבים בחדר הכושר אחרי הריצה שלי, ראיתי פנים מוכרות מתמקדות במתקני כושר
חייכתי. אולי הוא קבוע כאן. אולי הוא חיית לילה. אבל הוא היה בכושר מעולה.
החלפנו מבטים במהלך השבוע הבא, אבל בחיאת אלוהים, לא יכולתי לזכור היכן ראיתי אותו. הוא ענה על השאלות שלי כעבור שבוע וחצי.
"את היית באותו שיעור קראטה בערב. למה עזבת?" "עניין של תיעוד", שיקרתי. "זה היה קצת מפוקס עבורך, לא?" חייכתי. "אולי".
זו הייתה השיחה היחידה בינינו, ולאחר מכן חזרנו לשגרות שלנו.
מתברר שאנחנו נוסעים באותו רכבת בדרך הביתה
וגם, הוא היה אדם ממש נחמד. הוא אפילו הסכים לעזור לי לכתוב את המחקר שלי על כושר. ובכן, הוא ואחיו, שהיה מאמן בחדר כושר. אנוש היה אדם נפלא – החבילה כולה – נחמד, מקסים, מועיל ותמיד מוכן לשתות אלכוהול במידה. בעולם אחר, הוא היה יכול להיות אדם נהדר לצאת אתו; רק אם היה הטרוסקסואל.
עכשיו, שנתיים לאחר מכן, יש לי סיפור משופר על כושר שפורסם בעיתון של הקולג’, חבר נהדר שפגשתי בחדר הכושר וחבר מאמן.
נראה שאחיו של אנוש הוא סטרייט והכימיה שלנו הייתה מורגשת מהאמונה מהמפגש שלנו לדיון על המחקר שלי.
חדרי כושר – מקרבים אנשים מאז ומעולם!
מחשבות סופיות
מסע הכושר שלי לא היה רק על טרנספורמציה פיזית; זה היה על גילוי הערך העצמי שלי, דחיפת גבולותיי, ובסופו של דבר, למצוא אהבה במקום בלתי צפוי. זה לימד אותי שגידול תחביבים יכול להוביל לקשרים יפים, ושרבים מהקשרים המספקים ביותר פורצים בדרכים הכי לא צפויות.
אימוץ "הפגנת הכושר" שלי לא רק שיצר את גופי, אלא גם פתח דלתות לאהבה, ביטחון ולקהילה תוססת. לכן, אל תהססו לרדוף אחרי התשוקות שלכם, גם אם הן אינן שגרתיות. אתם אף פעם לא יודעים עם מי תיפגשו בדרך, ואיזו השפעה חיובית זה יכול להיות על חייכם.