בחברה שבה ייצוג הרומנטיקה בברודיווד לעיתים מטשטש את גבולות ההסכמה, חשוב להתמודד עם התפיסות השגויות שהתרבות הפופולרית מקדמת. המאמר "האם אהבה נותנת לנו את הזכות להתעלם מהסכמה? לא, אפילו אם ברודיווד אומר כך!" חוקר את הנרטיבים המזיקים שמפיצה הקולנוע ההינדי, אשר sugerיה כי ה-'לא' של האישה הוא רק הקדמה לכיבושו של הגבר. באמצעות חוויות אישיות ואנליזה ביקורתית, המאמר של אנקיטה אנאן בוחן את הדינמיקה המטרידה של הסכמה ושוויון במערכות יחסים. הוא מאתגר את הסטריאוטיפים המיושנים של דומיננטיות גברית ופמינימיות פאסיבית, ומדגיש את הצורך בשינוי לעבר כבוד הדדי ותקשורת אמיתית. כאשר אנו מפרקים את המסרים המטעים בקולנוע ההינדי, אנו מאשרים שההסכמה היא בלתי ניתנת למשא ומתן, ואהבה אמיתית איננה גוברת על החשיבות של הסכמה הדדית.
האם יש שוויון כאשר הגבר הוא זה שבוחר אם לבקש הסכמה?
ברגע של אינטימיות פיזית, כאשר הייתי משוכנעת שאני והשותף שלי באותו מקום, הוא עצר ושאל אותי, "את בסדר עם זה, נכון? כי אני לא רוצה לאנוס אותך." האמירה הזו פגעה בי עמוקות וגרמה לי להרגיש כמעליבה. "ברור שאני בסדר עם זה, אחרת לא הייתי שותקה עד כה."
הבנתי שהוא מנסה לעשות את הדבר הנכון. אני אינני מאמינה ש-'לא' צריך להיות מלווה בפעולה פיזית מסוימת, כמו מהלך טאקוונדו. כדי להישמע ולהתקבל, 'לא' אינו צריך להיאמר בגובה קול מסוים או בטון מוגדר.
“אני משחרר אותך כי אני גבר טוב כל כך”
אך מה שהוא אמר נראה כאילו שבר את המראה המוצג של מערכת יחסים שוויונית בצדדים. זה נראה כאילו שיש לי שליטה, אך הוא היה זה עם הכוח—רעיון הנתמך על ידי התרבות הפופולרית בקולנוע ההינדי.
באותם סרטים, אני רואה גיבורים המוקפים נשים "מפונקות" מהעיר באזורים מבודדים, ומציגים להן שהגיבורים יכלו לאנוס את הנשים שהיו כאלה בנות שיח, אבל לא יעשו זאת כי כך הם גברים טובים.
תפקיד הנשים הוא פאסיבי
זה מחזיר אותי לתחושות שאומרות שכל הגברים יכולים לאנוס את אמותיהם ואחיותיהם, והגברים שלא עושים כך הם גברים עם אופי בלתי מנוצח. לנשים אין תפקיד; הן צריכות לקבל הכל כפי שהוא.
הסרט NH10 (2015) מנסה לאתגר גישה זו. בו, השחקנית המובילה אנושקה שרמה נלחמת להגן על אישה אחרת, על עצמה ועל בן הזוג שלה. צפיתי בסרט הזה בבית הקולנוע, והדבר שגרם לאי נוחות בקרב הגברים היה ברור כאשר אנושקה ניסתה למחוק את המילה "רנדי" (קללה לנשים זנותיות) בשירותים ציבוריים.
ממצאי המחקר של מכון ג'ינה דייוויס על תקשורת מגדרית משנת 2014, אשר מצא שהקולנוע ההודי ממדרגה גבוהה בהחפצה של נשים, לא הפתיעו. יש שחשבו טוענים שהאינדיאני כאשר עורכי דינו טוענים שהלקוח שלו היה תחת השפעת סרטי הינדית, המקדמים את המיתוס ש-'לא' של האישה הוא בדיון מחכה להטרדה, לצחוק וללחוץ להסכים. שירים כמו "נילה דופטה פילה סוויט" מהסרט Hamesha משנת 1997 או "אפונים בולאטו מרי" מסרט Josh משנת 2000 כוללים שורות שמביאות שהסירוב של האישה יש להיות מפוענח כהסכמה, ובשביל לכפות נשים להסכים, הדמויות הגבריות מקבלות רשות להשתמש בכל כוחן, ממשי או בדיוני, נגד נשים שלא אמורות להיות להם.
העול מופיע רק על הגברים
רעיון זה של הסכמה גם מערער את השוויון בדרכים נוספות על ידי הטלת האחריות לשאול על גברים בלבד. לאחרונה פגשתי סטודנטית מכללה שהודתה שהשיחות האחרונות בנושא הסכמה גרמו לה להבין שכשהיא שיכורה במסיבות, היא חטאה בנשיקות לגברים מבלי לשאול אותם. חברה נוספת מהדור החדש סיפרה לי שכשהדייט שלה שאל אותה לפני הנשיקה, היא נעלבה כי השיחה המעשית שלו פגעה באווירת הרומנטיקה.
נראה שכאשר הגברים מביאים את הרצון, הנשים רק מחייכות במתינות, מגלגלות עיניים ומנידות ראש. המסר המועבר הוא שאם היא תסכים לבקשת הגבר, היא תעשה זאת רק כדי למלא את רצונו של הגבר ולממש את חובתה שלה.
האם "אהבה" נותנת לך את הזכות להתעלם מהסכמה?
חשבתי על כך והרגשתי שהמדיה הפופולרית הכניסה אותנו יותר לרומנטיקה של יחסי המין ופחות לשיחות על יחסי מין בטוחים ומוסכמים. בסרטים כמו Jagga Jasoos (2017), Tanu Weds Manu (2011) וחיים במטרו (2007), הדמויות הגבריות המובילות טוענות שהן עברו ממכנסי גבריות לחסידויות רגישות.
לפיכך, אין זה פלא ש-60% מנשים בהודו שהשתתפו במחקר של המרכז הבינלאומי למחקר על נשים הודו שהיו אלימות כלפי בני הזוג שלהן בשלב כלשהו. והודו היה הדירוג הגבוה ביותר במספר ההריונות הבלתי רצויים בעולם (17.1 אחוז).
אם אינך רוצה, אל תשאל
מצבים כאלה מוכיחים מדוע יש לחשוב על בקשת הסכמה כהכללה הדדית. הבמאית ההודית, “ההרפתקאות האהבות של מאג'ה ושקו”, עושה עבודה מצוינת בהקניית רעיון זה.
הסרט "שפתון מתחת לבורקה" (2016) גם מדגיש כיצד החברה ההודית משתדלת להרחיק את שני הרצון וההסכמה מהנשים. העובדה שהסרט נדרש להילחם בקרב קשה נגד צנזורה, בעוד סרטים שבהם נשים מוצגות כמוצרים עבור גברים מקבלים בהתאם עידוד מהוועדה להסמכת תחום הקולנוע, חושפת את ההטיה המגדרית העמוקה בתעשיית הסרטים ההודית.
הסכמה היא הדדית
כפי שלא תמיד יש לגבר את המשקל להיות זה שיבקש מאישה לצאת או להזמין אינטימיות במערכת יחסים, כך גם האישה יכולה להיות הראשונה לשאול אם הוא בסדר עם זה.
ואם שניהם חושבים שעליהם לשאול, אף אחד לא יראה בזה משהו מעבר למערכת יחסים רומנטית. זה גם יפר את הרעיון המיושן והמסוכן של איך זה לא נעים או לא ג'נטלמני עבור גברים לסרב לנשים.
ההסכמה חייבת להיות מושרשת בכבוד לכל הסובבים אותנו, ברגישות הבסיסית של איך אנו מתקשרים זה עם זה. היא לא צריכה להסתמך על מי יכול להפעיל יותר כוח פיזי במצב נתון או להראות זריזות יותר להימלט ממנו. כאשר אנו אומרים שאיננו נפרצים למישהו, זה צריך להיות כמו לומר שלא נוכל, כי אנו פשוט מתהפכים מהמחשבה על כך. הרבה מהקולנוע ההינדי המרכזי עדיין צריך ללמוד זאת.