אנחנו ביחד כבר כמה שנים. בעבר אהבנו זה את זה, אבל עכשיו התחושה היא שזה מערכת יחסים של נוחות. זה כואב לי שהגענו למצב הזה. למרות שבמבט ראשון אנחנו נראים כמו הזוג המושלם, חסר לנו משהו כדי למלא את מערכת היחסים הזו בלב ובנשמה.
אני מכיר אותה היטב – את התשוקות שלה, העדפותיה, הצבע האהוב עליה, מתי להפסיק לדבר, מתי לא, איך לשמח אותה, איך לא להרגיז אותה, את הצורך שלה בהרגעה, את עמדותיה בנושאים שונים, את המטרות שלה ואמצעים שהיא מוכנה לאמץ כדי להשיגן, הכל. יצאתי איתה כל כך הרבה זמן שאני יכול היה לכתוב ספר עליה.
היא אוהבת אותי באותה מידה, ואפילו יותר, אבל נראה שהיא לא מכירה אותי באופן מעמיק. היא יודעת להתמודד עם מצבי רוח שלי, מתי להפסיק לדבר ומתי לא, אך לא ממש אכפת לה מדברים נוספים שחשבתי שהיא תהיה מעוניינת בהם – האנשים שאני חבר איתם, תוכניות הנסיעות שלי, השאיפות שלי בחיים, ההחלטות המקצועיות שלי. היא מקשיבה כשאני מדבר על זה, אבל אין לה ממש דעה חזקה על אף אחד מהנושאים הללו. אני מתחיל להרגיש שיש לי יותר מדי מקום.
מערכת יחסים של נוחות: נוחים במערכת יחסים אבל לא מאוהבים
אנחנו מכירים את החולשות וההרגלים המעצבנים של זה את זה – וגם את הנושאים שלא נוח לדבר עליהם. אז איך אנחנו מתמודדים עם הבעיות הללו? פשוט על ידי הימנעות מהן! לא נראית לנו לאחרונה ריב כי נושאים לא נוחים לא עולים לדיון, התנגדויות לא מועלות… הכל בשם הצורך שלנו במרווח.
התפתחנו כאינדיבידואלים, הפכנו ליותר פתוחים, אמפתיים וחמלים, אך כחלק מהבגרות האישית שלנו, הבגרות של מערכת היחסים שלנו נראית כאילו נתקעה. אני מאמין שזה אחד הסימנים המרכזיים למערכת יחסים של נוחות. שנינו פשוט ברחנו מהמציאות של מערכת היחסים שלנו – חוסר בזמן, חוסר במימוש מיני, וחוסר בשיחות משמעותיות על החיים שהיינו רוצים לבנות יחד.
אני מרגיש שאם נפרד מחר, זה לא יכאב לי במיוחד כי אני יודע שנשאר בקשר כחברים, שהכל יישאר אותו דבר חוץ מהמגע הגופני. זה נכון. אנחנו נוחים במערכת יחסים אבל לא מאוהבים.
אנו במבוי סתום של חברות מול מערכת יחסים
היא מרגישה שזה בסדר להמשיך את מערכת היחסים מכיוון שאין טוב יותר. הכל מתנהל יפה באופן שטחי ונראה מושלם מבחוץ. הנוחות שבמערכת היחסים שלנו גורמת לה לרצות להמשיך עם האהבה הפיקטיבית הזו. אנחנו נפגשים כמעט כל יום, משוחחים, דנים בעבודה, מדברים על אנשים מסוימים, יוצאים לאכול, ונהנים מחיים מיניים טובים… אבל אלו לא סיבות מספיק טובות להמשיך ולסבול אחד את השני. מה חסר כאן? אהבה?
אנחנו עדיין אוהבים זה את זה – כך לפחות אנחנו מבטיחים לעצמנו. המחשבה שלא להיות איתה במשך כמה חודשים גורמת לי עצב, המחשבה שלא לשתף אותה בחדשות מסוימות מגרדת בי, והמחשבה שלא לפגוש אותה גורמת לי להתגעגע אליה. אבל האם זה אומר שאני באמת מאוהב?
הגעתי לשלב שבו אני בסדר עם זה והיא בסדר עם זה – אבל זה נורמלי, לא? לא כך זוגות מודרניים אמורים להיות… לתת אחד לשני מספיק ‘מרחב’ נכון? שוב, אותה מילה ישנה, שנראה שהיא הורסה את מערכת היחסים שלי.
לצערי, לא עובר בי אותו חוסר נוחות שהייתי מרגיש פעם כשחשבתי על אהבתי מבלה עם מישהו אחר, אפילו כשמדובר בה אם היא תתאהב במישהו אחר. ולכן, אני אולי יכול פשוט להתאהב במישהו אחר תוך כדי שאני מתמשך במערכת היחסים הלא נוחה הזו… אני עדיין אמור לאהוב אותה. האם זה ייחשב כפגם באמונה או שאני רק מתרגל לרעיון של פוליאמוריה?
צריך להיות הבדל בין אהבה לנוחות
יש כאן מעין ריחוף שאיני יודע איך להוציא את עצמנו ממנו. אבל השאלה האמיתית היא האם אני אפילו רוצה את זה? מערכת היחסים שלנו נמצאת בשלב שבו אני יכול לומר לה איך אני מרגיש, לא דרך האפליקציות החברתיות המעיקות, אלא במהלך שיחה פנים אל פנים, או כשאנחנו מחובקים במיטה או במהלך ארוחת ערב. זה עשוי להיות קשה לי להסביר. כדי לגרום לה להבין שאני לא שואל על האהבה שלנו או לא מודה על מה שהיא נתנה לי.
אני רוצה לומר לה שאני מרגיש טוב במערכת היחסים אך מרגיש שעלי להשקיף על דברים באופן שונה, שצריך להיות הבדל בין אהבה לנוחות שלא נראה לי יותר. אני רוצה לבקש ממנה עזרה. להרגיע אותה שזה לא האהבה שלי אליה שנמצאת בפיגור, אלא מערכת היחסים שלנו שמתייבשת.
אני רוצה לומר לה שאני מעריך ואוהב אותה, אבל חסר משהו. לשאול אותה אם היא מרגישה כך גם כן. להציע לקחת הפסקה כדי לוודא שאנחנו לא פשוט יחד כי זה נוח במערכת היחסים הזו. להבין אם זה החיים שמתקדמים מהר מדי או מערכת היחסים שלנו. ולעשות את כל זה רק לאחר שאני אבין בדיוק מה גורם לדברים להרגיש לא בסדר. השאלה היחידה היא – האם אני באמת רוצה את זה?