שבאז… שאבאז… או, שבאז… אני מהרהרת בשמו כמנטרה וזה מביא לי אושר. זכרונות משבאז שלוקח את ידי צפים בי, ואני ממשיכה לחשוב על המשרד הסודי שלנו וכיצד אנחנו מתחרמנים במשרד באופן קבוע. באותו רגע, אני שוכחת שהבנות שלי לא מצליחות בבית הספר למרות שלמדו במסלולים רבים ושבעלי מאשים אותי על כך. בעלי, שעובד בחברת כספים כל השבוע, מקדיש את זמנו למיסיון רמקנישנה ועובד שם בסופי שבוע. גם לו אין זמן לבנות, קל וחומר עבורי. אבל תמיד אני זו שהמאשימה.
(כפי שסופר על ידי ג'וי בוס)
שבאז הוא אדם מקסים במיוחד
אני עובדת כעוזרת למנכ"ל של חברה רב-לאומית ועברתי תקופה של יאוש עד שפגשתי את שבאז, המנהל החדש של הטכנולוגיה. מדובר בבחור מבריק ואינטליגנטי, שבאמת יש לו את כל התכונות של אנשים מקסימים במיוחד. הוא התחיל לקבל תשומת לב מהבוס והיה נקרא לעיתים קרובות למשרדו של המנכ"ל. זה גרם לו לפגוש אותי הרבה יותר ממה שחשבתי שהיינו נפגשים.
הוא היה Nervous וחששן
הבוס הגיע מניו יורק באותו סופ"ש ושבאז חיכה לו. אני עיינתי בתכנית פרויקט ששבאז היה צריך להציג. כולם ידעו שיש כ-80 אחוז סיכוי שהלקוחות שלנו יקבלו את הפרויקט. אבל אני מעסיקה קשה וכל המנהלים סקפטיים לגביי. אני ביקורתית כלפי ההגשות שלהם ומבקשת מהם לעבוד על כך כדי שלא נפסיד הזדמנות לשים יד על פרויקט.
שבאז היה עצבני והסתכל על הבעות הפנים שלי בזמן שעברתי על המצגת. הוא הרגיז אותי ולא יכולתי שלא לחייך מעט. גם הוא התחיל לחייך בכל פעם שהמבט שלנו הצטלב. כך הכול התחיל.
הוא לקח צעד אמיץ
“יש לך פנים יפות,” הוא אמר פתאום, תוך כדי שהוא תפס אותי לא מוכנה.
“אז אתה מתבונן בפנים שלי?”
“את רוצה שאביט במקום אחר?”
“מה?”
“אולי קצת יותר למטה…”
הפנים שלי האדימו
נמרחתי והרגשתי בבת אחת כאילו אני בוערת מבפנים. שבאז היה כל כך יפה ועצם זה שהוא הוציא דבר כזה… הרגשתי קצת חלשה. אף אחד לא אמר לי משהו כזה במשך שנים. העובדה שאני לא משתפת מערכת יחסים נהדרת עם בעלי שימשה תוספת לאש הזאת. לא הייתי offended, אבל הרגשתי שצריכה להיות לי תחושת פגיעה.
הייתי מבוגרת ממנו, נשואה והייתה לי מוניטין בעבודה. אבל שום דבר חוץ מהעובדה ששבאז אפילו חשב על הגוף שלי לא יצא לי מהראש.
הוא הפך ליותר נועז
“הם יפים, את יודעת. מה שיש מתחת לפנים שלך.”
נשארתי שקטה והסתכלתי על מסך המחשב בעוד הגוף שלי בגד בי.
“את יודעת, את לגמרי אדומה וזה כל כך סקסי…” הוא אמר בסגנון הנועז והמקסים שלו.
נאלצתי לגרום לעצמי לחשוב על משהו אחר. לא יכולתי להרשות לעצמי את זה, לא יכולתי לדמיין שאעשה את זה במשרד. הרגשתי חסרת אונים. ניסיתי לחשוב על בעלי, אבל החולצה שדמיינתי אותו לובש הייתה ורודה. שבאז היה לובש ורוד. ניסיתי לחשוב על המטבח שלי, רציתי לחשוב על החופשה האחרונה שלי במיסור, אבל הנהג שלקח אותנו לשם דמה לשבאז כל כך הרבה. גם כל העבריינים שבהם נתקלתי. כך הייתה תשומת ליבו של שבאז.
הוא הלך קדימה
“את חושבת עלי?”
דמעות התאספו בעיני כי לא אהבתי את הרעיון ששבאז תפס אותי לא מוכנה כך. הסתובבתי אליו ואמרתי, “תפסיק!” הקול שלי היה חלש ומבט אחד בפניו גרם לי לדעת שהייתי גמורה לנצח.
הנשיקה הסודית ואיך התחלנו להתחרמן במשרד
שבאז היה שחקן. הוא קם והגיע אליי תפס לי את היד. הוא הביט עמוק בעיניי ואמר, “אני מצטער על זה. אבל את אישה מאוד מושכת.” ואז הוא התכופף ונישק אותי ישירות על השפתיים. זה היה.
זה היה שערורייתי! מה אני אומרת? היינו כל כך desperate להתחרמן במשרד שדבר אחר לא היה חשוב. למעשה, מה שהחל באותו סופ"ש לא נגמר. בכל פעם שהמשרד ריק, אנחנו מתחרמנים.
העין על המצב במשך חמש שנים
חמש שנים עברו מאז. לפעמים אני מרגישה שיש לי. ובזמנים אחרים, אני מרגישה שאני פשוט משתמשת בשבאז כדי להחזיר את הסבל שלי בפני בעלי הדתי מדי. ולפעמים אני מרגישה שאני רואה בשבאז כנאה שיש לי. אני מרגישה רע, אבל שוב, אני לא אמורה, כי גם שבאז לא סתם ילד ומקבל את חלקו מהכיף.
כולם במשרד מריחים שמשהו מתרחש בין שבאז לביני. המנכ"ל שלי לא מתנגד לכך ורמז לי שהוא יודע גם כן. למה שהוא יתנגד? אני יודעת עד כמה סגנית המנכ"ל אצלנו היא האישה שהצטרפה כמתכנתת רק לפני שמונה שנים. לעולם התאגידי יש סודות שאף אחד לא יודע עליהם. והבניינים האלה יש להם עיניים עיוורות ואוזניים חרשות וזה המקום שבו אני ושבאז פורחים.