זה היה בוקר סתווי וקרים בינואר בדלהי, כשגעתי לשדה התעופה כדי לעלות על הטיסה שלי למומבאי. בעודי עומד בתור לאיסוף כרטיס העליה שלי, שמתי לב לאישה שנראתה לי מוכרת מאוד.
עד אז לא ראיתי את פניה כמו שצריך, אבל אמרתי לעצמי, חצי בהתרגשות וחצי בהשתאות: “זה בטח היא; כי הדימיון בין השניים גדול מכדי להיות אדם אחר.”
ארבע שנים לאחר מכן, נפגשנו שוב
בעת שהיא הפנתה את גבה, עינינו נפגשו לבסוף. כמה זמן עבר מאז שראינו אחד את השני? האם באמת עברו ארבע שנים? עבורי, זה הרגיש כמו נצח. המשכנו להביט זה בזה, כנראה זמן רב מדי עבור השאר בתור, כאשר הגבר הסבלני שעומד מאחורי התחיל לדחוף אותי. התקדם קדימה, וגם היא עשתה זאת, יחד עם התור, אך מחשבותי מיד נדדו כמה שנים אחורה.
“כמה היא הייתה חשובה לי!” חשבתי עם עצמי. לא יכולתי לדמיין את חיי בלעדיה, ואז הייתה זו ארבע שנים שלא ראיתי או דיברתי איתה. ייתכן ש'להמשיך הלאה', כפי שאומרים, זו טבע החיים. אבל האם באמת השארתי אותה מאחור?
לא את אותו רגש יותר
היא אספה את כרטיס העלייה שלה וחיכתה לי באי נוחות. אני חיכיתי anxiously לתור שלי. רציתי לדבר איתה, desperationously. כאשר עמדנו שם במרחק קצר אלה מזה, הבנתי כמה רחוק באמת התמקדנו זה מזה. אותה חיוך, אותה חמימות בברכתנו כשראינו אחד את השני וההבעה של אושר בעינינו וכשול בעקבנו – הכל נראה כאילו נמצא במעין מסך.
לבסוף, כשאספתי את כרטיסי, ניגשתי אליה. הצלחתי לחייך וה'שלום' מעומעם יצא משפתיי, ומצאתי את עצמי מקבל 'היי' מעומעם יותר ממנה. זה הרגיש כל כך לא אמיתי – בקושי זכרתי את הברכות כמו של מכרים. גם היא בטח הרגישה את אותו דבר, אני בטוח.
מזכרות מאהבה
ידינו המושטות, עם זאת, נפגשו בלחיצת יד לא מובנת, ופתאום היא שמה לב למשהו: השעון שעל ידיי. זה היה השעון בעל הקטנה העגולה, עם הרצועה הכחולה שהיא העניקה לי אחרי שהחלה לראות אותי, תוך חיסכון בכסף הכיס המועט שהגיע מביתה.
“למה קנית את השעון היקר הזה כשאת יודעת שאני שונא ללבוש אותם ואני יכול לבדוק את הזמן באמצעות הטלפון הנייד שלי?” אמרתי לה כשקשקשה את מתנתה סביב פרק ידיי.
“אני יודעת. אבל כל עוד אני רואה משהו שאתה לובש רק כי אני רוצה שתעשה זאת, אדע שאתה אוהב אותי,” היא ענתה.
מאז שהיא העניקה לי אותו, אני ממשיך לשים אותו על ידי לפני שאני יוצא מהבית.
היינו כל כך דומים: חינוך מעשיר, העדפות דומות, מגיעים מאותו חלק במדינה, ונהנים מהרגעים הקטנים והמאושרים שהיינו חולקים זה עם זה, מבלי לצפות להרבה מהחיים. בהחלט רצינו להיות אחד עם השני.
מחסום בלתי ניתן לשבירה
אבל אז משהו הפריד בינינו – השתייכנו לקסטות שונות. כשמועשרת החדשות על הקשר שלנו הגיעו לביתה, הגברים במשפחתה התרגזו. הייתי יוצא מקמפוס הקולג' שלי יום אחד כאשר פתאום הבחנתי בחבר כיתה שלי מצביע עליי לקבוצה של ארבעה או חמישה אנשים. אבל לא שיערתי מה הולך להתרחש. הקבוצה הזו רצה לעברי והחלה להכות אותי מכה בלתי פוסקת. אחד מהם חטף אותי מהאדמה מאחורי החולצה ואיים: “שמור מרחק מאחותי, אחרת אני לא אשאיר אותך ולא את אחותי.”
ואז מתחיל לחדור לי ההבנה מדוע הגיעה ההתקפה הזו. בינתיים, רדיקה (זה היה שמה) רצה לעברי, בכאוס, ושחררה את אחי מאחיזתו, וביקשה ממנו לעזוב.
היא חזרה עם חבלות
האירוע הזה השאיר אותנו רועדים. אבל היינו נחושים: לא ניכנע. המשכנו להיות יחד. עם זאת, משהו בה הפריע לי: כי היא כבר לא הייתה עצמה בחברתי. משהו לא היה כשורה, בוודאות, והסיבה לא היתה קשה לי לשער גם: היא לא קיבלה את אישור משפחתה, מחיר בו שילמתי. אבל מה שהפתיע, וחלקית גם התסכל אותי, היה לראות את החבלות על פניה, צווארה ומעט מתחת לעיניה לאחר שהיא חזרה מביקור קצר בבית.
“האם הקשר שלנו הביא לכך?” שאלתי אותה, יותר מהכנה מאשר מסקרנות.
היא שתקה ואני ידעתי את התשובה. ידעתי שאני חייב לעשות משהו לפני שהעניינים יהפכו לבעייתיים.
באתי במהרה לספר להוריי. הם ידעו על רדיקה, אבל לא ממש על הקשר שלנו: שאני רואה אותה כשותפה לחיים.
הוריי, שנולדו וגדלו בעיר הודית מודרנית, לא חששו מההבדל בקטות שלנו.
בפActually территории，他们对我们之间的不同事物这方面并不在意。 但他们不同意让我立刻结婚，因为那时我还没有收入，并说：“告诉我们哪个中产阶级的男孩没有收入就结婚。 你还在学习，不能承担其他人的责任，” 他们说。
נברח?
הם היו צודקים. אבל הסיבה שאני מנסה להתחתן במהירות היא כי לא יכולתי לראות את רדיקה בכאב נוסף. אפילו חשבנו לברוח, אף על פי שהיינו סקפטיים לגבי איך לנהל חיים. אבל במדעי תקווה עם ניסיון קרוב, דיברנו על לברוח באותו ערב.
בבוקר של אותו יום, כשתכננו לפלוט, אישה מבוגרת הגיעה לברר עליי במקומי בו התאכנת. לא היה לה קשה למצוא את כתובתי, מכיוון שהייתי מתגורר מאוד קרוב לקמפוס הקולג', וכל אחד מחבריי היה יכול להנחות אותה בקלות.
“אחותי הצעירה נהרגה כאשר היא רצתה להתחתן ללא אישור משפחתה,” אמרה אם רדיקה בעצב ברור.
“אני לא רוצה להגיע לאותו גורל עם בתי היחידה,” היא אמרה, מתמוטטת.
כפי שהייתי פגוע עם האישה שבוכה, משהו בתוכי הלך ונשבר. לא הייתי אדיוט, הייתי מודע לדבר שנקרא 'רצח לשם כבוד'. בוודאי, איך 'כבוד' שוחזר או הועלה על ידי הרצח הזה עדיין לא ברור לי.
למען משפחתנו
אז באותו ערב שתכננו לברוח, בעיניים דומעות ולב שבור, אני ורדיקה נשבענו: “באשר לקשר שלנו הפך לסיבה לכאב לנו והרבה חששות, עלינו לשים קץ לכך.”
בתוך חודש, היינו מסודרים מהקולג' ומאז לא ראינו או דיברנו זה עם זה, עד כמובן לפגישה המקרית בשדה התעופה.
אחרי שהתיישבנו והמתנו לעזיבה, לפתע הטלפון של רדיקה צלצל בתיק שהיא החזיקה. היא פתחה את התיק, וכשהיא שלפה את הטלפון הנייד שלה, פתאום נפלו שתי פיסות נייר קטנות על הרצפה. כשרכנתי להרים את הפיסות, הבנתי מיד מה הן: כרטיסי האוטובוס של המסע שלקחנו באוטובוס המקומי. איך אני יכול לשכוח את הנסיעה הקטנה הזו: כי בתוך הכאוס וההמולה באוטובוס, אמרתי לה מה היא באמת עשתה לי. איני באמת הצעתי לה אז, אבל הבעתי שהיא אכן אהובה עליי.
“אני שומרת אותם קרוב אליי כמזכרת מהמסע הראשון שלנו יחד,” היא אמרה, חוטפת את כרטיס האוטובוס ממני.
נשארנו עם זיכרונות
כששבתי להרים את פיסות הנייר הקטנות והקרועות והחזרתי אותן אליה, היא עדיין דיברה בטלפון אך פתאוםDistracted והסתכלה לי בעיניים. אדם מהצד השני של הטלפון צעק לחזרה שלה. שמעתי את הקול של אישה, אולי מבוגרת. כמו אז, גם הפעם היא החזיקה בכרטיסים מולי במהירות והניחה אותם בתיקה, וזיפתה אותו לאחר מכן, משמיעה אנחת רווחה. ואז היא המשיכה עם השיחה, לפחות מדבר distracted.
כשאני מחפש את מקומי לצידה שוב, עלה בי באותו רגע מבלי ספק: “עברנו הלאה, אבל עדיין מייצרים זה את זה כחלק מהמסע שלנו.”
מחשבות סופיות
להתגבר על המכשולים של “כבוד משפחה” עשוי להיות מסע קשה ומאתגר. עם זאת, אפשר למצוא אהבה ואושר על פי התנאים שלך. על ידי חיפוש תמיכה, עמידה על שלך, ותיעדוף רווחתך האישית, תוכל להשתחרר מציפיות תרבותיות ולבנות קשר ממלא. פתח אסטרטגיות להתמודדות עם ציפיות משפחתיות ובניית קשרים בריאים. חפש.