“שלום, זה אני. איך אתה עצמך?”
“אה, אתה! אני מצוין! ומה איתך?”
“אני גם מצוין. רוצה לשתות קפה?”
“זה אחד בלילה!”
“מה אכפת לך! אל תגיד לי שאתה נהיית כל כך מבוגר ומשעמם.” “לא! פשוט הייתה היום יום הולדת של הבת שלי וחזרתי ממש מאוחר. גם אני צריך להגיע למשרד עד תשע.”
“אני מתחתן מחר.”
“אה!”
“מה זה אומר?” “אתה מתחתן מחר ואתה רוצה לפגוש אותי עכשיו?”
“אתה לא רוצה לפגוש אותי?”
“למה אתה רוצה לפגוש אותי עכשיו?”
“לזכר הימים הישנים.”
“אני אאסוף אותך בעוד שלושים דקות.”
“מעולה!”
כשכולם ישנים, יכולתי לצאת בלי שאף אחד יבחין.
הסתכלתי במראה. האם זה נכון לפגוש את האקס שלי, כשנותרו פחות מ-24 שעות לחתונה שלי?
האנגל שלי שאל, 'האם זה נכון?'
והשטן שלי השיב, 'האם זה לחלוטין לא נכון?'
‘אתה תגיד לי!’ שאל האנגל מהצד.
‘בעיקרון זה לא צריך להיות בעיה. הם פשוט הולכים לשתות קפה,’ השיב השטן. ‘עברו חמש שנים מאז שהם נפגשו לאחרונה. נפרדו בצורה לא נעימה.’
‘אין אהבה נשארה אליו?’ שאל השרפים.
‘אין, הייתי אומר,’ ענה השטן. ‘אם הרעיון הזה כל כך טוב, איך, בשם אללה, אתה ממליץ עליו!’ התפרץ האנגל.
בעקבות זאת, הבנתי היכן טמון האשם – סקרנותי. באותו בוקר, בזמן שעשיתי פדיקור אצל הספרית, שוחחתי עם כמה כלות לעתיד.
הכלה לעתיד שנראתה מאוד מלאת חיים אמרה “אתה או תרצה לנשק אותו או תרצה להכות אותו ולא לראות את פניו שוב.”
שאלתי אם אני לא יכולה להישאר ניטרלית. בקול בטוח היא השיבה “לא!”
“ומה אם אני רוצה לנשק אותו?” שאלה הכלה השלישית, בדאגה בקולה.
עם ניצוץ שובב בעיניה, היא ענתה “אז תמצאי דרך לנשק אותו.”
הכלה השלישית תהתה בעדינות האם זה לא יהיה לא נכון. הילדה המלאה חיים צחקה. “כן, כמובן! זה כך שנשים נשואות נגררות לבגידה.”
קיבלנו קפה והשיחה עברה לנושא אחר. אך השיחה ההיא נמשכה בתודעתי, כמו ג jה שלא מצליחה להיעלם. אנחנו נעשות יותר מודעות לכאלה נגעים כשאנחנו שוכבות בעצלות במיטה ולא מצליחות לישון. ועכשיו, באמצע הלילה הזה, נאלצתי לדעת.
יהיה לא נכון להוליך את בעלי לעתיד שלי שולל, אם אני אפילו קצת נוטה לבגידה – מחשבה שלא הכבידה עלי קודם.
אז התקשרתי לאקס שלי…
עדיין הסתכלתי במראה. הייתי צריכה להיראות נפלא הלילה. ההשתקפות במראה הראתה שאני באמת נראית מצוין. הייתה לי זוהר.
אמא הגדולה שלי, שהייתה אצלנו לחתונה, אמרה, “למה ללכת לספר ולבזבז כל כך הרבה כסף? את הכלה, לפני הנישואין את תהיה זוהרת באופן טבעי.”
מתביישת במחשבה הזו. גם כשעברתי בין אנשים שכל הזמן כינו אותי “הכלה”, או כאשר אלו טקסים שצריכים להתרגל אותי לרעיון הזה, אף פעם לא חשבתי על עצמי כעל הכלה. זו הייתה הפעם הראשונה.
הבנתי שהשמ שלי, זהותי, כל קיومي עומד להשתנות תוך כמה שעות. הכל יתחבר עם ההוויה של גבר אחר. אהיה מחוברת לגבר, שמתחייב בפני כל העולם לדאוג לי. פתאום הרגשתי fragile, כמו צמידי הזכוכית ששמרתי בשולחן הלילה שלי. הייתי אמורה ללבוש אותם בבוקר למחרת. מהזווית שלי, הם הבריקו ונצנצו, כמו עיניהם של ילדים, סקרניות לדעת יותר ויותר…
הבנתי שהמעשים שלי הלילה עשויים לשבור אותם. לא יכולתי להרשות לעצמי שזה יקרה.
התקשרתי אליו שוב. לאחר ארבע-עשרה רינגים ארוכים, הוא ענה.
“כן… אני נוהג.”
“למה אתה מדבר בזמן נהיגה? זה לא נכון, אתה יודע.”
“מי אכפת? זה לילה ואתה יכול לשחד את עצמך…”
“זה לא חוקי.”
“גברת הכלה הנעדרת, אין לך את הזכות לשפוט!”
“מה אתה מתכוון?”
“מה אני מתכוון? מה אתה מתכוון כשאתה מבקש ממני לפגוש אותך כל כך מאוחר בלילה, ממש לפני החתונה שלך? אני לא שופט אותך, גברת!”
משהו התהפך. קטעים של זיכרונות ישנים ריצו במורד מוחי. זה היה המצב המעיק שלו שפחד אותי, האדישות שלו דחתה אותי. הייתי בודדה ופגועה אחרי שנפרדתי ממנו כשאדם שאני אוהבת, זה שאני מתחתנת איתו מחר, טמן לי עדשה על הכוויות שלי, ניגן לי דמעות, והביא לי קפה.
“הלו! אתה כאן? אני מגיע בקרוב.”
כיביתי את השיחה, התכפנתי מתחת לשמיכה במיטה שלי, והתקשרתי למספר אחר.
התוודיתי.
“אז, אתה עדיין רוצה להתחתן איתי מחר?” שאלתי.
ודאי רעדתי, אפילו עם השמיכה, במקביל לפני שהוא הגיב.
“ובכן, כשחשבתי על להתחתן איתך, ידעתי שאת קצת טיפשה. אבל עכשיו שאני יודע כמה טיפשה את יכולה להיות, אני חייב להגן עלייך. אחרת העולם המפחיד הזה יטרוף את הילדה הכנה הזאת! האם תרצי כוס קפה כדי להילחם בלחץ של החתונה שלך?”
צחקתי ובכיתי, עד שהדמעות של הצחוק שלי התערבבו עם אלו של עצב ואשמה, תוך שאני ממלמלת כן. ידעתי שלמחרת נהיה זוג עם עיניים מצופפות בתמונות. אך גם ידעתי שנהיה מאוד מאוהבים.