הצילום השחור-לבן המעטים שנותרו מתקופת הורותי כזוג צעיר, משקפים דבר אחד משותף – אף אחת מהתמונות אינה מציגה אותם מחייכים. אהבתם המתמשכת אמיתית, למרות שאין בה הצגה גלוייה.
אף שבתחילה נדמה כי מדובר במקרה, מתגלה כי זה היה מהלך מכוון מצדם. כנראה כך הוצג זוג נשוי בעשור השישי של המאה הקודמת – לשדר פנים ריחוק ולדכא כל ביטוי של הערכה הדדית או אושר זוגי.
איני זוכר שראיתי את הורי מחבקים זה את זה, או אפילו מביעים את אהבתם במילים, כפי שעשו הורי חבריי. כמובן, לפעמים הרגשתי שזה יוצא דופן, אפילו מוזר, אך בסופו של דבר קיבלתי שזה בדיוק מי שהם – מופנמים וחסרי הבעת רגשות. עם זאת, זה לא אומר שלא הייתה אהבה קיימת ביניהם.
סוד האהבה המתמשכת
כגברת של המאה ה-21, בזמן שבו התרבות שונה כל כך, הייתי צריכה ללמוד הרבה מהקשר של הורי על אהבה אמיתית. הקשר שלהם, שהחזיק מעמד, היה מסודר וצנוע. הבוקר בביתנו החל כאשר אמי הדליקה את האור במטבח וניקתה את הכיריים לפני שהכינה קפה. וכשהקפה היה מוכן, הם נהגו לשתות אותו בשקט, באוירת שקט ושלווה, כמעט מבלי להחליף מילה. מה שעשוי להיראות כקרירות לעין חיצונית היה במציאות סנכרון מושלם והרמוניה ביניהם.
ההורים שלי לא הציגו את רגשותיהם בצורה בוטה; יתכן שהם היו מבוישים או חשבו שזה מיותר לחלוטין. אבל זה לא אומר שלא הייתה שם אהבה.
הם בחרו להביע את אהבתם דרך המשפחה שהקימו, הבית ששמרו על תקניו, והיחסים שעליהם טיפחו במשך שנים רבות. אני לא יכולה לחשוב על סיבה אחרת לכך שאמא שלי סבלה מיני אורחים שהיו מגיעים כמו דבורים כשאבא היה בבית, מלבד האהבה והכבוד שהיו לה כלפי בעלה.
הם היו מסונכרנים
אבי, אדם בעל עקרונות נוקשים וסטנדרטים גבוהים, היה מוסר לאמי כל חודש את כל הכסף שהרוויח בעמל רב. מעולם לא ראיתי אותו מפקפק או מאשים את אמי בכך שהיא בזבזנית, מפני שהיא לא הייתה כזו. כל ההוצאות נוהלו בצורה יוצאת דופן.
אמי נגדעה את השטרות שאבי הביא לה, שעמדו בעבור הכאמור והרוח שלה תמורת הכסף שהרוויח. אני זוכרת איך היא תמיד עשתה מאמצים להימנע מבזבוז אפילו אגורה.
לא כי אבי לא עבד באופן ראוי; להפך, הוא עשה זאת היטב, אבל אמי ראתה בהוצאות כספיות בזבזנות כהזנחת עבודתו הקשה. כשדנו הורי בעניינים כספיים או בנוגע לאירועים מסוימים, השיחות התקיימו בצורה חלקה וללא ריבים. זהו עצמו סימן לאהבה מתמשכת.
למדתי הרבה מהם על הקשר המתמשך
הסנכרון ביניהם הוא משהו שאני מעריצה גם כיום. אם צריך היה לתת משהו לאחד מקרובי המשפחה, אמא הייתה קונה את זה ומראה לאבא בערב. הוא היה רק אומר כמה מילים של אישור. מעולם לא ראיתי אותו מתערב במה שהוא כינה "מחלקת הנשים", והיה נותן לה חופש בעניינים שלה. הוא היה סומך על אמי שלא תבזבז, אלא תקנה את הדבר המתאים ביותר.
במשך חייהם, הם עזרו ותמכו בהרבה קרובי משפחה ועדיין עושים זאת. הם מעולם לא הבחינו בין קרוביו של אבי לאלה של אמי. אם אבי תמך כלכלית בבני אחיו, הוא עשה את אותו הדבר עם בני אחי אמי. כך שבדרך כלל היו לנו שתי קבוצות של בני דודים ששהו אצלנו עד שהם הצליחו לעבור ולחיות באופן עצמאי. כל זאת עשו ההורים שלי כאשר חינכו חמישה ילדים ושניים כלבים ערמומיים!
הדממה באהבתם המתמשכת
אם לא ראיתי אותם מביעים את חיבתם זה לזה, אז אני גם כמעט ולא ראיתי אותם מתווכחים או רבנים. שניהם עסקו בשקט במטלותיהם, והבינו היטב את ההשלכות של אי עשייתן. משמעות האהבה המתמשכת טמונה בכל המילים שלא אמרו זה לזה.
בינם לבין עצמם היה ברור שאבא ייצא לעבודה ואמא תטפל בבית. ועכשיו, כמעט 40 שנה לאחר נישואיהם, הם עדיין מקפידים על כלל בלתי מדובר זה והם מרוצים ממצב זה.
אמא שלי עדיין קמה בבוקר להכין את הקפה הרגיל שלהם, והם מקפידים על שגרת הבוקר הזו שהופכת לאמונה באהבה מתמשכת.
אבי הפך להיות תלוי באמי בדבר החדשות ביום, ואמא מתחילה ליהנות מהאושר שמגיע עם שינה מעט ארוכה בבקרים, בזמן שאבי לפעמים מכין להם את הקפה.
הציפורים כבר עזבו והעולם יכול להיות קר בעיניהם, אך מה שמחזיק אותם חזק הוא הכבוד השקט ההדדי. עם הזמן, מערכת היחסים שלהם פרחה והפכה לידידות מחממת לב. הם התפתחו מהיותם הורים מסורים לחיים כיחידים מחדש, והחיים חזרו על עצמם. זוגות נשואים מזמן לא תמיד נראים ככאלה שמבדרים או מודרניים כמו שלנו, אך לאהבה ולחיים שלהם יש הרבה לקחים ללמד אותנו.