אי נאמנות כלפי בן הזוג יכולה להשאיר חותם בלתי נמנע על הנפגע למשך שנים רבות. תחושת הכאב עלולה להיות כה עמוקה שהנפגע לא יוכל להביע את כל מה שהוא מרגיש. במערכת יחסים של בעל ואשה, האי נאמנות עלולה להכות ביסוד הקשר ולפגוע ברווחה הרגשית של שני הצדדים. בעל לא נאמן יכול לגרום לאישה טראומה נפשית בלתי נסבלת.
כיום, לא נדיר לראות זוגות הנאלצים להיפרד בעקבות אי נאמנות של אחד מהצדדים. יותר ויותר אנשים מבינים את המאבקים האמיתיים של מחויבות בנישואין ומחפשים אושר בדרכים אחרות. עם זאת, לכך ישנן השפעות עצומות. קראו להלן על ניסיונה של ונדנה ובעלה שאינו נאמן.
היה לנו הכל ואז הוא הפך ללא נאמן
אני ונדנה. כעת בשנות ה-40 שלי, יש לי "בעל" ושני ילדים. יש לנו חיים יפים – בית נאה, ילדים נפלאים, קריירות מבטיחות וחבורה גדולה של חברים. הכל נהדר, חוץ מדבר קטן אחד – האהבה נעלמה מתוך מערכת היחסים הזוגית שלנו.
קשה לומר כיצד אננד, בעלי, הלך למקום אחר. מערכת היחסים בינינו הייתה נהדרת; שנינו אהבנו זה את זו מאוד לפני שיצאנו לדרך והתחתנו. הוא תמיד היה בעל אידיאלי – פנק את כל רצונותיי, ריגש את כל מי שחשוב, היה חברותי מאוד ונחשב לחתן רצוי.
אך זמן מה לאחר הלידה של הילד השני שלנו, הוא החל לאבד עניין בי ובמערכת היחסים שלנו, והבלתי נמנע קרה במהרה – הוא התחיל קשר מחוץ לנישואין.
הדברים התפתחו משנה לשנה כשעבר מקשר לקשר אחר, ואני נותרתי נאחזת, מקווה שיום אחד הוא יחזור.
חיכיתי לשובו של בעלי הלא נאמן אלי. למרות שהוא שבר אותי, המשכתי להאמין שהוא יחזור. אך אותו יום עדיין לא הגיע, ואני עייפה מלחכות, לנצח ובחוסר תקווה.
היה לי קשר טוב עם משפחתו
מאז תחילת נישואינו, היו לי יחסים מאוד טובים עם כל בני משפחתו – עד כדי כך שהכללתי גם דודים, דודות ובני דודים רחוקים. ההבנה עם חמותי הייתה מצוינת; הייתה לנו מערכת יחסים חמה.
כאשר האמת נחשפה אודות בעלי הבוגדני, הם עמדו לצידי באדיקות והבטיחו לי את כל התמיכה שהייתי זקוקה לה. זה היה רשמי – נישואינו נפגעו. הוריו עמדו לצידי ואני מודה להם על כך.
על אף שזה בהחלט היה הקלה, אף אחד פרט לבן הזוג לא באמת מבין מה עובר על מי שנבגד.
היו פעמים שבהן, למרות שיש לי את כל התמיכה מסביב, הרגשתי בודדה בצורה ייאוש; אף אחד לא באמת יכול היה להבין את הכאב שלי. כולם ידעו שבעלי הבוגדני טעה, אך זה לא הפחית מהכאב שלי.
זהו טבע הכאב, לא? אף אחד מלבד הסובל לא באמת יודע את התחושה. ואף על פי כן, הכאב הזה הפך לחסם שלי. הוא בלתי ניתן לגישור ובליבתי נשאי משקל רב. הקרב הזה כה תובעני ומעייף שהפכתי כמעט לוחמת; כל הרגשות שבי מתו. בעלי הוא אדם לא נאמן ואני מתמודדת עם כך.
זו הייתה יותר מבעיות במערכת יחסים. זה קרע אותי לגזרים לחלוטין.ואף הרגשתי אהבה כלפי משפחתו של אננד מתה. חובת ההגינות והאחריות החליפו את האהבה והחיבה.
אני כבר לא אכפת לי – לא מאננד, לא מהוריו ולא מהמשפחה המורחבת שלו. ותחושת האדישות הזו הולכת ומתרקמת עם הזמן. אני לא יכולה לשנות את זה, והפסקתי לנסות להסתיר או להחביא את זה.
מעשיו הבוגדניים הפכו אותי למרירה לנצח. זה משפיע על הדרך שבה אני מדברת עם אנשים אלה, על האופן שבו אני מקשיבה (או לא) ועל התגובות שלי לחובות משפחתיות.
הם תומכים בי, אבל זה לא מספיק
לא שהמשפחה המידית לא מבינה; הם מבינים. מתוך תחושת אמפתיה למצב שלי, חמותי לעיתים קרובות מתעלמת מהקרירות, הגסות והקשיחות שלי, במטרה לנחם אותי. כמו שאני איבדתי את בעלי, היא איבדה את בנה; וכולנו משתפים את הכאב הזה.
אבל אנחנו נפרדנו; זה כאילו שיש מחסום בלתי נראה שמפריד בינינו. הקשר שלי איתה כבר לא אותו דבר ואני מאשימה את אננד על כך. הנישואין המנוגדים שלנו חיסלו את יתר הקשרים שלי. הכאב שלה כבר לא מטריד אותי; יש לי מספיק כאב משלי.
בתוך המרירות שלי, אני מחזיקה בהם אחראים באופן כלשהו, על החינוך הלקוי שגרם לו להיות מי שהוא. איני יודעת כמה אני מוצדקת בכך.
כך במשך תקופה מסוימת, אני רחוקה מהתלהבות מארוחות משפחתיות, מפגשים, חגיגות וכן הלאה. כבר לא אני רואה בזה חובה לפצות על חובות חברתיות בשמו. אם דוד חולה, אני לא מרגישה צורך להתקשר אליו בשמו של אננד; אם הוא לא אכפת לו מדוד שלו, מדוע אני צריכה? מדוע אני צריכה להגיע לאירועים משפחתיים ללא בעלי הבוגדני ולתמיד להסביר על היעדרו? אני עייפה מהמשחק הזה. לכן אני מעדיפה להפסיד אירועים כאלה לחלוטין.
הוא לא ממלא חובות כלשהן
האם מעשיי ורגשותיי מוצדקים? האם אני לא בסדר בכך שאינני ממלאת את חובותיי בתור כלתה טובה? איני יודעת; יתכן ואיני אכפת לדעת. אני פגועה מכדי לדאוג למי שסביבי. איני מצליחה לשנות את עצמי, לכאוב את רגשותיי כרגע.
בעיותיוו לא זו אולם חלום כל אישה, אבל אננד השאיר אותי לדאוג לעצמי.
עם זאת, דבר אחד מרגיע אותי – אני בטוחה ששיקול דעת כזה לא מטריד את אננד, בכל הנוגע לקרובי משפחתי. הוא לא פועל על פי חובות מוסריות כלפי משפחתי, ולא היה צפוי שיבצע זאת.
זו הדיסקרימינציה הבוטה שמכעיסה אותי – שמישהו שופט אותי כל הזמן על כל פעולה שלי כלדה, בעוד הוא חף מאותה זוועה, מילות ושיפוטים. זה כאילו שמותר לגברים לבגוד ואילו נשים נאלצות לשאת את זה.
זה ממש לא הוגן שהוא יכול לבצע מעשים כה נוראיים ולהשאיר את לבי שבור מבלי לנסות לתקן אותם. ההורים שלו, החברים שלנו, בני המשפחה אמרו לו, אבל הוא מעולם לא אמר להם מדוע הוא בוחר לחיות כך ומדוע הוא ממשיך בבגידותיו.
הגורל שלי עם בעלי הבוגדני
כשאני מסתכלת קדימה, התקווה היחידה שנותרה לי לגבי הקשר שלנו היא שהילדים יגדלו, יעזבו וייהפכו בעצמאיים. תפקידי כאם כרגע הרבה יותר חשוב מהכאב שלי. הילדים שלי זקוקים לי יותר ממה שאני זקוקה לאהבת גבר, ולכן אני צריכה להקריב כמה חלקים מאושרי למענם.
אמרו לי שכל הנישואין סובלים מבעיות במערכת יחסים וכל זוג עובר את זה, אבל זה הרבה יותר גדול מזה עבורי. זה גרם לי לאבד את הביטחון שלי והפך אותי לאדם מריר. זה שינה את הכימיה הפנימית שלי באופן שאני.
עדיין, מעולם לא התפרעתי או איימתי לעזוב. אני אשתו כי זו מחויבות שאני רוצה לעמוד בה.
אני מקווה שאף אחד לא ימצא גבר כמו אננד – בעל נואף בלי שום רסיס של חרטה או רגשות אשם. המיקוד שלי הוא בילדים שלי ואני מחכה לגדל אותם להיות אנשים טובים, בניגוד לאביהם. אני מקווה שהילדים שלי יגדלו להיות מצליחנים, יכבדו את מערכת היחסים בין בעל ואשה ויפעלו היטב בעולם. לאחר מכן, חובותיי כהורה יפחתו גם. אז, אולי, יהיה לי שוב חיים!
(כפי שסיפרה בינדיה קומרי)