התכנסנו סביב אמא שלי כשהיא שוכבת בארונה שלה. אמא חיה חיים נפלאים, מוקפת תמיד במשפחה שלה. גם כשמתה, כל ילדיה עם משפחותיהם היו סביבה. היא תזמנה את עזיבתה בצורה מושלמת.
זהו סיפור של אהבה חד צדדית
הבטתי מהארון וראיתי אותו עומד בפתח הדלת. הוא לא היה כבר הילד המגושם. הוא נראה בטוח בעצמו, בוגר ומעל הכל, יפה. מבטי חזר לפניה השקטה של אמא שלי. רציתי לבכות, אך עיניי נותרו יבשות.
עבר הזמן עד שהוא הגיע והתיישב לידי כדי להביע את תנחומיו. הוא הושיט את ידו לחבק אותי ולעודד אותי. בישבנו בשקט, מחשבותיי חזרו בזמן, כשאני הייתי בת 18 והוא למד להיות רופא.
הייתי מאוהבת בו
גרנו במשפחה מורכבת – אמא, אבא, אחים, אחיות, סבים, דודים, ודודות. הוא היה חבר טוב של אחי ונחמד במיוחד לאחת מדודותיי. כולם אהבו אותה כי היא הייתה אישיות חמה וחברותית ויפה מאוד. שאר בני המשפחה היו ממוצעים במראה, ואני, בפרט, הייתי פחות מוצלחת.
ביקוריו בביתנו היו נדירים. בזמן שהוא שוחח עם משפחתנו, אני הייתי יושבת, חסרת מילים ולא מצליחה להסתכל עליו, על אחת כמה וכמה לנהל שיחה חכמה. איני יודעת מתי הבנתי שאני מאוהבת בו, אך זה התבהר לי יום אחד כשלא ביקר אצלנו תקופה ארוכה. מצאתי את עצמי בודקת את התאריכים בלוח השנה, מנסה למצוא דפוס בביקוריו. מחשבתי הצעירה חלמה על רומן שצומח בינינו. ככל שחלמתי יותר, כך הייתי מאוהבת יותר. רציתי לראות אותו יותר פעמים. אולי יום אחד, הוא יבחין בי ונהיה חברים. אך כאדם ביישן, לא ידעתי איך לגלות את רגשותיי.
הבטחתי שאוכל לראות אותו
יום אחד, אחד מחבריי הקטנים פיתח פריחה על העור ואמא שלי החליטה לקחת אותו לבית החולים שבו הוא עובד. נקבעה פגישה בטלפון לסשן ביום שבת הקרוב. הוא היה אמור לצפות להם בסביבות השעה 10 בבוקר.
כאשר הגיע שבת, אמרתי לאמא שלי שא accompany them to the bus stop because I was visiting a friend along the same route. כאשר האוטובוס הגיע לעצ stopped, הצגתי שאני מופתעת ואמרתי לאמא שלי, ‘או! רק עכשיו נזכרתי, החבר שלי לא בבית היום.” שיפשפתי את כף ידי על מצחי כדי להדגיש את ההפתעה.
“מה תעשי עכשיו?” היא שאלה. אנחתי ואמרתי, “ובכן, מכיוון שכבר אני באוטובוס, אני אצטרף אליכם למרפאה.” היא נראתה משוכנעת ושמחה שאני מצטרפת אליה.
זו הייתה מבט עצוב
ברגע שהגענו לבית החולים, הייתי לידם בחדר שלו ואמרתי שאני אמתין בחוץ. עליתי בגרם מדרגות כך שיכולתי לראות פנימה לחדר שלו.
כעבור זמן מה, הוא יצא מהחדר לחפש את האם ובת. הוא לקח אותם חזרה לחדר כדי לפגוש את הרופא הבכיר. הפגישה נמשכה בקושי עשר דקות. לאחר מכן הוא הלך איתם החוצה ו waved goodbye. זה היה הכל.
הכינו את שאלתי. הרגשתי שמותו נלקח. הייתי בשמחה כי קיבלתי הצצה אליו, מתוסכלת שהוא לא הביט למעלה וראה אותי, אידיוטית לעניין כולו ופשוט עצובה כי ידעתי שהוא מעולם לא באמת שם לב אלי וסביר להניח שאף פעם לא יידע איך אני מרגישה.
בת דודתי נישאה
יום אחד שאלתי את בת דודתי אם היא מתעניינת בו. היא אמרה, “כן” ואז חישבה את זה, ואמרה, “לא, לא בדיוק. למה אתה רוצה לדעת?”
“הוא נראה מתעניין בך,” השבתי לה. היא שתקה.
המגנט בסיפור שלי לא ביקר אצלנו למעלה משנה. סיימתי את הלימודים באוניברסיטה ומצאתי עבודה. השקפתי על המראה שלי והתחלתי להגביר את הביטחון העצמי שלי. היו לי חברים רבים, גם גברים וגם נשים, ואט אט התחלתי להרגיש טוב יותר עם עצמי. המחשבות עליו החלו לדעוך.
הוא הגיע בערב נישואי בת דודתי
פתאום הוא הגיע לביתנו יום אחד. זה היה ערב נישואי בת דודתי. הייתי קניות כל היום וחזרתי בערב, עייפה. הבית היה מלא ברעש ואנרגיה, אך מיד זיהיתי אותו. הוא ישב בפינה של האולם, שקט ובוחן את הסצנה סביבו. תהיתי אם המידע על נישואיה שלה הפתיע אותו. תבינו, הוא לא היה מעודכן על הנישואין. הוא נכנס באקראיות כמו תמיד וגילה בעצמו. בת דודתי לא הייתה בסביבה.
העזתי לדבר איתו
כשהחדר התפנה לאט, גייסתי את האומץ לגשת אליו ולהגיד שלום. “איך היית?” שאלתי בנימוס. איני זוכרת מה הוא אמר, אך זה היה קשור בזיהום עור חמור שעבר, שהבטיח לטפל בו. לאחר שביקר אצל הרופא שלו וקיבל טיפול, הוא החליט לבקר אצלנו. הוא דיבר ואני רק ניהלתי עיניים על כל פרט בו. הוא נראה עייף, חיוור, במצב לא נעים וכמובן, עדיין כל כך אהוב. לבי התכווץ מכל אהבה שהרגשתי אליו.
הוא הושיט את ידו להראות לי את הזיהום. “תראה, זה המקום שבו קיבלתי את החיסון, בדיוק על הזיהום.” הסתכלתי על ידו וראיתי כתם לבן קטן. היו בו שני נקודות אדומות במרכז והעור מסביב נראה אדום ודלקתי. ידו רעדה. דמעות עלו בעיניי כשנגעתי בעדינות בידו. קיוויתי שנגעתי יספר לו כמה הוא משמעותי לי. אבל האיש נסוג ואמר, “או, זה כואב.”
“כואב לך?” שאלתי. הוא הנהן.
הוא קם והביט סביב. הוא בטח הבין שלא שווה להחכות עוד. לבת דודתי לא הייתה אפשרות לדבר איתו באותו יום.
“אז, זה שלום.” הוא חייך בעצב. לא יכולתי להסתכל עליו כי עיניי התמלאו בדמעות. “טוב.” היה כל מה שיכולתי לבלות.
מעולם לא ראיתי אותו שוב
כשיצא מהדלת ההיא, לא ידעתי שלא אראה אותו שוב. קיוויתי שהוא יחזור כשירפא, אך הוא מעולם לא חזר.
החיים עברו. לבסוף התחתנתי, נולדו לי שני ילדים והשתקעתי בחיים. מדי פעם, הייתי מחפשת עליו ברשת. כך אני יודעת שהוא הפך להיות נוירוכירורג מצליח בארה"ב. סיפרו לי שהוא פנה לבת דודתי מספר פעמים, אך היא יכלה לראות שהוא לא מעוניין בקשר. הם לא חברים יותר.
אולם משפחותינו זוכרות אותו בכבוד גם היום. אני חושבת שכל אחד מאיתנו אהב אותו בדרכו. אנחנו נדירים מדברים עליו. זה ברור שהוא התקדם הלאה ויצא מחיינו. ממשיכה לקוות שאפגוש אותו יום אחד. אני מדמיינת את עצמי צופה בו מרחוק, לא נראית כמו תמיד. אני רק רוצה לראות איך הוא נראה, לדעת שהוא בסדר ומאושר בחייו.
הוא תמיד היה במחשבותיי
הוא במחשבותיי ברגעים הכי שמחים שלי. שוחחתי איתו בשקט שאני מאושרת, שיש לי שתי בנות וכמה מתוקות הן, שמצאתי את העבודות של חלומותיי ושאני בסופו של דבר מרוצה.
הוא במחשבותיי גם ברגעים הכי עצובים שלי. אמרתי לו שאני עברתי ניתוח קשה, שהייתי חולה בהרפס כמעט מתתי, שהבנות שלי עצמאיות והן עוזבות את הבית לחיות את חייהן ושסוף סוף אמא שלי נפטרה. ‘אתה הכרת אותה כל כך טוב, ובכל זאת לעולם לא תדע על לכתה.’ אמרתי לו בשקט.
זו כנראה הסיבה שהוא סוף סוף הופיע, לשבת לצידי ולחבק את ידי. מעבר לחדר, ראיתי את אחי צופה בנו לפני שיצא לחדר עם בנותיי. ישבנו שם יחד במשך זמן מה, והוא מספר משהו שאין לי זכרון ממנו. רק הייתי מאושרת שהוא שם ומחזיק את ידי.
זה היה חלום
אבל אז, התעוררתי מהחלום שלי והבנתי שאמא מתה לפני חודש.
כשישבתי במיטה, תהיתי אם אי פעם אוכל למחוק אותו מהמחשבות שלי. אני מניחה שאני אמשיך לחשוב עליו בכל האירועים בחיי, בתקווה שאפגש בו יום אחד במציאות.
והם קוראים לזה אהבה של גורים!