שמי נלי, אני בת, אשה ואם. אם חינוך מתייחס למה שלומדים ואיפה לומדים, אז בהחלט יש לי השכלה מספקת. בעבר היו לי דעות, שיחות, קריירה, גם אם הייתה קצת לא מסודרת. אך העדפתי להיות עם בעלי במקום ללכת לעבוד, ומאז הפכתי לאדם הזה. אני לא יודעת מי אני כבר.
עקבתי אחרי בעלי לכל מקום שבו היה. הייתי צמודה אליו כמו זנב, כמעט לא עזבתי אותו. יתרה מכך, אף נהניתי מזה מאוד. שהיתי בכל מקום שבו ציפו שאני אשאר, החל ממגורים בדירה פשוטה ועד לדירות מעט מרוהטות. הייתי מרוצה לנסות מנות חדשות ואקזוטיות, להזמין אנשים, לטפל ב"דרישות נשיות" שהיו חלק מהדרישות המקצועיות של בעלי, אפילו התכוננתי לעשות דברים כדי לרצות את חמותי וחמיי – תמיד בצורה לא מוצלחת. החלק הכי טוב הוא שאף אחד לא ביקש ממני לעשות זאת, אפילו לא בעלי. הייתי האויבת של עצמי בכל הנוגע לאובדן זהותי.
עכשיו אני מרגישה שאני לא יודעת מי אני
בעלי היה לגמרי גאה בי בתחילה. ולאט לאט, עם השנים, איבדתי לגמרי את הדרך שלי. אל תשכחו אותי לרעה. עדיין הבטחתי את דעתי ולפעמים היו לי מאזינים captive שמורכב מגברים ונשים. אבל, עשיתי טעות גדולה. מיקדתי את חיי סביב בעלי. לא הבנתי שהתפתחתי לאשה מזדקנת, כועסת ומעצבנת, שקודם כל נמצאת במטבח כשאורחים מגיעים, בזמן שבעלי משוחח איתם בסלון.
לא הבנתי שבעלי הפסיק לבלות זמן איתי ועזב את החדר כשנכנסתי. באירועים חברתיים, הוא היה לעיתים קרובות מפסיק אותי ומשנה את נושא השיחה. אם קראתי לו, הוא היה מוצא שקל לי להמתין כדי לעזור למישהו אחר. אך אם מישהו אחר התקשר בזמן שניסיתי לדבר איתו, הוא היה עונה להם במקום. אם מישהו אמר משהו שהעליב אותי בנוכחותו, הוא לא תמך בי. או אם הבן שלנו התנהג לא יפה, הוא לא נזף בו, אלא השאיר אותי לפרוק את התסכולים שלי ואז פשוט סגר את הדלת בפניי.
הוא ש cheated עלי וזה החמיר את אובדן זהותי
תחושת הרע שלי החלה כאשר נתקלתי בהודעות שנויות במחלוקת שהוחלפו בין בעלי לנשים אחרות. אפילו לא הבנתי שבעלי טיפל בבעיות של נשים אחרות וביקר אצלן, בזמן שאני סבלתי בבית, עוסקת בכביסה ובבישול. זה מה שהעיר אותי והבין שאני, לאט לאט, איבדתי את הזהות שלי ואת מקומי בחיים שלו.
לא הבנתי שבמהלך השנים, בעלי היה מתקשר איתי רק כאשר התעורר צורך ביתי. אז הגיע הרגע בו הבנתי – אין לי זהות והוא לא מתייחס אלי כלל.
לא הבנתי שעבר זמן רב מאז שנגענו זה בזו. הנישואין שלנו ללא אמצעים רק החמירו את המצב והוא מעולם לא הביע צורך להתקרב.
הפסקתי להסתכל במראה ולא היה לי מושג איך הגוף שלי נראה. או איך הגוף של בעלי נראה כיום. לא היה לי מושג מה קורה בחיים שלו, בעבודתו (כי כבר לא היה זקוק לי לפרוטוקול המקצועי שלו, כששינה מקצועות), במשפחתו, או בתוכניותיו.
זה לא היה חשוב לו אם הייתי פגועה, חולה, בודדה, מכוערת או מרוצה, שמחה ובריאה. אם היה לי שיער אפור או אם צבעני את עצמי. אם רציתי לשתף אותו במחשבות הכי פנימיות שלי או פחדים או לומר לו שאני לא אוהבת לראות אותו מחזיק יד של אישה אחרת.
איבדתי את הזהות שלי בחיי הנישואין
זה לא משנה אם רציתי לדעת מה הוא חושב עליו או אילו תוכניות הוא מכין לעצמו. זה לא משנה אם רציתי לחלוק את חלומותיי או פשוט לשתף בכוס משקה, אם רציתי להיות חלק משיחה או לקבל מישהו מהערכה. אם הייתי דואגת לילד שלנו או שהשקעתי את רוב זמני בהכנת המנות האהובות עליו וחיכיתי והתפללתי בחוזקה לשובו. זה מה שזה מרגיש, לאבד את הזהות שלך במערכת יחסים.
זה לא משנה לו שאwhile you have let go of your looks, health, desires, you are totally spent looking after his home, which you mistakenly thought was yours too, for two decades. And that, while you are busy arranging the logistics for the child’s dinner and what needs to be done for the next day, instead of dressing up for that party, he spends the better part of the evening with another dazzling looking woman who didn’t do any of those things.
ומה שכאב באמת, אתה יודע? לא היתה אף שאלה אחת מאף אחד לגבי איפה הייתי, לאן נעלמתי, או מי אני בכלל.
אתה לא צריך בעל שמכה אותך, או מעלה עליך עלבונות, או מתערב על מנת להרוס את הערך העצמי שלך, ל crush your identity ולהרוס את תחושת העצמיות שלך. אתה פשוט צריך בעל שמסתכל בך כאילו אינך קיימת. אתה חדל מלהתקיים כאשה בעיניו. אתה חדל מלהתקיים כבני זוג. אתה פשוט עוזרת בית ולשפת הגוף שלו יש יחס מזלזל אליך. הוא פשוט מתעלם ממך.
כואב כשבן הזוג שלך מפסיק לכבד אותך כשותפה שלו. אני נלי, אף אחת לא חשובה. יש לי שם, אבל אני לא יודעת מי אני כבר.
(כפי שנמסר למופיה באסו)