אנשים טוענים שהאהבה היא אחת התחושות המופלאות ביותר שיש. היא גורמת לכל רגש להרגיש אמיתי. אף פעם אין לזה תחושה לא נכונה. אני אוהבת לחשוב על זה כתוצאה של פעולות מסוימות. אני אספר לכם מה מרגיש מדהים בעיניי: התהליך שבו אתם… זו תנועה תלולה ובלתי ניתנת לשליטה. היא נעצרת רק בתוצאה. זה מה שקרה לי לפני כמה שנים.
(כפי שסופר לאנייאה בוהמוק)
היה לנו קשר רציני. אף על פי שהמשפחות שלנו השאירו לנו מרחב להכיר אחד את השני לפני שקיבלנו את ההחלטה להתחתן, זה היה תמיד עם חופש מוגבל. האיש שלי היה איש עסקים מצליח. אני הייתי מורה לאמנות באוניברסיטה ידועה. אפשר לומר, שהיחסים שלנו היו בסדר גמור, לפחות אם ההגדרה שלי ל"סדר" תואמת את שלכם. בעלי היה לפעמים מתבונן בי בעין מזלזלת בנוגע למה שאני עושה. עם זאת, זה לא הפריע לו מספיק כדי להטריד אותי. הוא אף פעם לא התעניין הרבה במה שאני עושה, וזה גרם לי להרגיש רע לעיתים. מלבד זאת, היה לנו זוג תאומים בני חמש, ואהבתי אותם בכל הלב. דיאן ואינדרה היו חכמות יפות ואהובות על כולם. הילדים שלי משמעותיים לי מאוד. הקשרים שלנו לעיתים היו מתוחים (מעולם לא היינו מרוצים מההחלטות או מהמילים של האחר), אבל עדיין היינו עושים "טוב".
איך הכרתי את אקאש
בעלי תמיד דאג שאני לא אתעניין בעסק שלו כמו שהוא מתעניין. לכן התחלתי לחקור וללמוד על מה שהוא עשה. עבורי, זו הייתה הזדמנות ללמוד משהו חדש ולהתקרב לבעלי גם ברמה העסקית. גם קיויתי שהוא יתעניין באמנות שלי. עם הזמן, התחלתי להשתתף במסיבות המשרד שלו. להכיר את הקולגות וכו'. זה היה מעניין מאוד.
באחת המסיבות של פיל פגשתי את אקאש. הוא הצטרף לאחרונה לחברה לאחר שסיים את הלימודים שלו ותוכנית ההתמחות. הוא היה נער צעיר מבריק. במקרה התיישבנו זה לצד זה במסיבה. השיחה התחילה, ובעלי הסתכל עליי וחייך לעודד אותי. הוא היה שמח שאני מתחברת עם כולם.
אקאש ואני דיברנו, ואז הוא קיבל שיחה. "לא האיש הצועק, לא, לא, לא… רק בגלל שהוא מפורסם לא רוצה את זה בבית שלי, זה מפחיד אותי. הפורטרט עצמי עם הסיגריה, זה מונש, אה, כן. והאם קיבלת את הפורטרט העצמי של פיקאסו? כן? זה נהדר! טוב, נדבר אחר כך."
התבוננתי בו בהערצה. הוא דיבר על ציורים. סוף סוף יכולתי לדבר עם מישהו על כל האמנות בעולם. הוא התנצל ואמר: "הייתי חייב לענות, זה היה הסוכן שלי. הוא מחויב לקנות ציורים המוצעים במכירות פומביות."
התאהבתי מיד
אמרתי: "זה מדהים." לאחר מכן, השיחה לא הפסיקה לרגע. שוחחנו על הרנסנס במשך זמן רב, וכל הזמן הרגשתי שאני מצליחה להשביע את צמאוני לשיחה נורמלית אחרי שנים רבות. זה היה נעים. ולכן, כמובן, החלפנו מספרים.
יום אחד הוא שלח לי הודעה ואמר שהוא רוצה לקחת אותי לתערוכה של אמנות מודרנית. הסכמתי ובעלי היה בסדר עם זה לגמרי. אקאש ואני יצאנו, נהנינו מסיור הגלריה, אכלנו צהריים. לאחר מכן, חזרתי הביתה והבנתי
אקאש היה אדם מכבד מאוד. הוא אף פעם לא הסתכל עליי בנעימות.
ראיתי גברים צעירים מאקאש משרים קריאות וכו', אבל לא הוא. התחלתי לחבב אותו.
אקאש היה כל מה שבילי לא היה (מלבד העובדה שהם אנשי עסקים כמובן). הוא שוחח איתי בכבוד, לא הזלזל במקצוע שלי, אהב לדבר על עצמו והתייחס אליי כמו לאישה. זה היה מפתה. בתור תוספת לכך, הוא היה גם ממש חתיך. הנישואין שלי היו תנודיית.
אקאש הגיע הביתה פצוע
באמצע הקיץ באותה שנה, אקאש הגיע לבית שלי כשחזר אל ההכרה. הוא גר קרוב וקרה לו תאונה. רגלית שלו הייתה פגועה. בעלי התקשר לרופא בזמן שאני ניקיתי את הפצעים שלו. מאוחר יותר הבנתי כמה דאגה וכאב זה גרם לי לראות אותו פצוע כך, אפילו שהוא היה כבר בתאונות רבות.
ההבנה נתפסה כמו ברק: התאהבתי בבחור הצעיר הזה שזינק לחיי. התחלתי לחבב אותו, נהניתי מהחברה שלו יותר מאשר מהאנשים האחרים ואהבתי להיות לידו. התאהבתי בו.
שם זה התבלבל וגם התבהר באותו זמן. מעולם לא חשבתי לרגע שזה לא בסדר. לא בעברית על נישואי. לא רמאיתי על בעלי, רק השקתי את האהבה שהייתה לי אליו במישהו אחר. זה היה כמו עסק בלבד.
אני גרושה עכשיו, אבל זה מאוחר מידי
כמה שנים לאחר מכן פיל ואני נפרדנו ואני קיבלתי את המשמורת על שני הילדים שלי. הייתי אסירת תודה מההפרדה הזו. התגרשנו כי הוא פגע בילדים שלי מתוך כעס. לא שכחתי את אקאש. עדיין דיברנו ונהנינו מהזמן שלנו יחד עד שהוא אמר לי שהוא מתארס (מעולם לא סיפרתי לו על עצמי כי זה היה לא הוגן כלפיו וכלפי). זה שבר אותי, אז פניתי להתנצל על כך שאני לא יכולה להגיע לאירוסין. ידעתי מהרגע שהתאהבתי בו ש"אנחנו" לא אפשריים.
עדיין אני זוכרת אותו אחרי כך הרבה שנים. הוא מבקר אותי לפעמים עם אשתו, שהיא אישה יפה וחכמה. אנחנו עדיין מדברים על אמנות והוא רצה ללמוד עוד תחת ההדרכה שלי, אבל סירבתי ואמרתי: "אני רוצה שקט עכשיו." הוא כיבד גם את ההחלטה הזאת. הייתי רוצה לפגוש את האיש הזה הרבה לפני. אז חיי היו מסתדרים אחרת לגמרי.