התחתנתי בגיל 19 בלבד. זו לא הייתה נישואין מלאי אהבה כמו שציפיתי בגיל הזה. הנישואין היו נישואי שידוך, מה שהפך אותם להרבה יותר רשמיים ומתוכננים.
כילדה הבכורה מתוך שלוש אחיות, הלחץ להתחתן היה מוחשי. משפחתו של בהסקר הגיעה לפגוש אותי בזמן שישבתי בפוג'ה בשכונה שלי. אחותי הקטנה קראה לי להגיע הביתה מיד כי אמא רצתה שאכין תה למשפחה שלו.
אף על פי שהייתי מוטרדת, הגעתי הביתה והתחבאתי בחדר שלי מהדלת האחורית. הכנתי תה מהר כי רציתי לחזור לשכנה שלי שם התקיימה הפוג'ה. עם זאת, התעצבנתי כשמשפחת בהסקר המשיכה לבקש עוד כוסות תה.
לבסוף הם עזבו ובתוך שבוע התקבלה ההודעה שאני נבחרתי להיות כלתו בנישואי השידוך. חודש לאחר מכן התקיימה טקס הכתובה ובזמן קצר לאחר מכן התקיימו הנישואין. לא ידעתי אז שבסיפור הנישואים שלנו המצב יתפתח כך.
(כפי שסופרה על ידי ג'וי טאלאקדר)
הימים הראשונים היו סיוט
סיפור הנישואין שלנו התחיל בצורה נוראית. לא ידעתי לבשל וההכשרה היחידה שהאבא שלי נתן לי הייתה להכין דג ולאפות אורז עם סיר. להרגיש בבית פתאום הפך למאבק רציני.
בהסקר היה גדול ממני בעשר שנים. כשגעתי לדירה שלו בגואווהטי, מצאתי שהיא דמתה יותר למחסן. אבי היה עובד המדינה ואנחנו גרנו בשיכון בדרגת B בדיגבוי, אסם, שם לא היו הפסקות חשמל כלל. מחסור במים היה רעיון רחוק – היו לנו שלוש חדרים מפוארים וחצר וכחלקית מרווחת.
כאן, בהסקר גר בחדר קטן בו הם חלקו חדר רחצה עם שאר הדיירים. משפחת בהסקר הייתה עשירה, אך הוא התגורר בנפרד בגלל עבודתו וזאת הייתה דירה של בחור רווק.
מאוחר יותר הבנתי שיש לו צד עיקש ועצמאי, והוא סירב לכל עזרה שהציעה לו משפחתו. הוא רצה להיות אדם עצמאי. התחלתי להעריך את זה בו.
איך נראתה הבית החדש שלי
מבער היה מונח בפינה של החדר. אספקת המים הממשלתית הגיעה פעמיים ביום, ובראשית, פספסתי את השעות הללו כי לא הייתי בהרגל של איסוף מים.
ההפסקות הארוכות בחשמל עשו אותי מפוחדת והייתי מוצאת את עצמי בוכה חושבת, "איפה נחתתי? מה אני עושה בנישואין האלה?"
לפעמים התעוררתי בלילה וחשבתי שהנישואין הם סתם חלום ושהבוקר אני אהיה בבית עם ההורים שלי.
אבל זה לא היה כך. התעצבנתי על כך שההורים שלי רק אהבו את משפחתו ולא חשבו על איך אני אמורה לשרוד ומה באמת רציתי. התחלתי להחמיץ את הנוחות של הבית שלי, מה שהטריף אותי והוביל להתנהגות רגשית מצדי.
בהסקר, עם זאת, תמיד התנהג כמבוגר ומנע מלהתעצבן מתלונות שלי. הוא רק שקט אותי ואמר, "אני מאוד מצטער, ארונה, שלא הצלחתי לתת לך את הנוחות שאת רגילה אליהן. אבל אני מבטיח שאתן את מיטבי, רק היה סבלנית איתי. אני מבטיח."
הוא הבין את המצב שלי
בהסקר היה אדם מבין. הוא רצה לעזור לי ולספק לי. הוא היה קם מוקדם בבוקר ומביא מים שהגיעו בשעות מסוימות ביום. בכל המצבים הקשים הללו, למדנו איך להיות מאושרים כי בסופו של דבר התבגרנו יחד.
לאחר מכן, היינו מכינים יחד את הארוחות, אף על פי ששנינו לא היינו מוחות בבישול. זה עשוי להיראות דבר קטן, אבל הכנת אוכל יחד הייתה דרך להפוך נישואי שידוך להרבה יותר מוצלחים.
הנישואין שלנו החלו להשתפר
יצאנו לעיתים קרובות לסיורים בלילה. בסופי השבוע תכננו לבקר באתרים הסמוכים על האופנוע ול spentאנחנו ארועים ארוכים ליד נהר הברמהפוטרה, מתכננים את עתידנו המשותף.
באיזה מקום, מעבר להיותנו זוג, הפכנו גם לידידים שהחלו להבין זה את זה. להצליח בנישואי שידוך חדל להרגיש כעול והחל להיראות כתהליך. התחלנו לתכנן חופשות ועתיד עם יחד וזה באמת עזר לנו להתקרב זה לזה.
עברנו דירה
לאט לאט, בהסקר זכה בקידום בעבודתו ושכרנו חדר BHK אחד לאחר שנה. הדברים החלו להשתנות. הבנתי שהוא מוכן לעשות הכל למעני. זה היה כאשר נישואי השידוך שלנו באמת לקחו פנייה לעבר הטובה.
עברו כמעט 16 שנים מאז נישואי השידוך שלנו. יש לנו שני ילדים מקסימים עכשיו. אחד בכיתה 10 והשני בכיתה 5. עכשיו אנחנו יכולים לומר שאנחנו מאושרים.
אני מקדמת את השאיפה שלי עכשיו
בהסקר יודע שהייתי ילדה שאפתנית מאוד שתמיד רצתה להיות עצמאית כלכלית, אך נישואי בגיל צעיר עיכבו את החלומות שלי. הוא עודד אותי לחזור ללימודים. הוא הבין אותי ואת החלומות שלי וכמה חשובים הם לי.
חזרתי ללימודים אקדמיים כאשר בנני היה בכיתה 7. השנה, אני עומדת לסיים את התואר שלי ואפילו אני מלמדת שיעורים לילדים קטנים.
כך לאט, אני משיגה את העצמאות הכלכלית שחרצתי.
גם לקחתי הכשרה
החלטתי להתמקצע כאמנית איפור ובהסקר תמך בי לגמרי, בלי שום קושיות. לא היה יום אחד שבו הוא חשש מכישורי או הטיל ספק ביכולתי.
בכל זאת, באיחור מסוים, אני שמחה שהחלומות שלי סוף סוף מתממשים, גם אם אחרי הפסקה של 17 שנים.
גם התבגרתי בשנים הללו. בהסקר הוא אדם שמח ואדיש למדי ועדיין אוהב להיות עם משפחתו וצריך מאוד מעט, אבל הוא לא מנע ממני לפרוץ מעבר לגבולות שלי ולרדוף אחר החלומות שלי.
הוא כאן תמיד
בהסקר באמת הפך לחבר שלי. יכולתי לבטוח בו ולשתף אותו בכל מה שכיווץ לי את הלב. הייתה בינינו קונקטיביות חזקה.
אני יודעת שאני תמיד יכולה לחזור אליו שוב ושוב לאחר טעויות והוא יהיה שם מחכה לי. אני יודעת שהוא פשוט יחבק אותי, ירגיע אותי ויאמר, "הכל יהיה בסדר, אני כאן לצידך". הוא באמת מתכוון לזה.
האימון הוא הכל
במשך 17 שנות הנישואין, הדבר היחיד שלמדתי הוא שלדברים לוקח זמן וצריך להיות נכונות לשניהם, אבל אם יש אמון מלא זה בזה, אז היחסים יצליחו.
אמא שלי הייתה אומרת משפט יפה על נישואין, "נישואין הם כמו סירה שנשטפת על ידי שני אנשים היושבים תמיד בקצוות מנוגדים. הם יכולים להגיע לחוף בשלום אם אחד י kompromis ויכלול אמון מלא באחר שינהל את הסירה במהלך הגאות. עכשיו, זה תלוי באיזו צד ייתכן שהגאות תהיה. לפעמים זה יכול להיות לכיוון האישה ולפעמים לכיוון הגבר. הם צריכים להאמין זה בזה שהם יכולים לעבור את הגלים הגדולים ולהגיע לחוף יחד מבלי לתת לאגו שלהם להתנגש. כי התנגשות של אגו היא מסוכנת יותר מכל דבר אחר."