נישואין עם מישהו שהמשפחה שלך לא מאשרת יכולים להיות חוויה כואבת, לעיתים משאירים אותך במצב של התלבטות בין נאמנות לאהבה. הדרך לקבלה יכולה להיות ארוכה ומאתגרת, מלאה במפגשים מביכים, מפגשים משפחתיים מתוחים ורצון קבוע להרמוניה.
אך לפעמים, למרות כל הקשיים, הלבבות יכולים להת柔ש, הפרספקטיבות יכולות להשתנות, והקבלה יכולה לפרוח במקום שבו היה רק התנגדות. זו הסיפור שלי, איך, למרות ההתנגדות הראשונית לאיחוד שלנו, הורי היעד שלי בסופו של דבר קיבלו אותי למשפחתם בזרועות פתוחות.
ברחנו כדי להתחתן
הנישואין שלנו היו נישואי אהבה. מדהבי ואני ברחנו והתחתנו.
בביקור הראשון שלי אצלם, זה היה כמו שהפיהרר יתקבל 'בהסכמה' להתיישבות יהודית. ישבתי בסלון והתחלתי להרגיש כמו מיקרו-אורגניזם הוירולנטי שנבחן על ידי קבוצת מדענים קפדניים בגישת טבעונות קיצונית (‘אנחנו אפילו לא אוכלים בצל’).
איך היא יכולה לעשות את זה?
קיבלתי הרצאה ארוכה על עליונות ההינדואיסטים טלוגו ברהמינים (TVB) לעומת המארווארים הצפוניים (NIM). גם הבגידה לכאורה של בתם הייתה לחלוטין כתוצאה ממזימותיהם הרעות של ה-NIM ותמימותה הכבולה.
אחרי שנתיים וחצי של קשר עם אהובתי ו'קרח' מהורי היעד שלי, מדהבי נכנסה להריון. הוריה החליטו שהילד יוולד בבובנסשואר תחת עינם החדה. עמדתי על כך שמדהבי תספק ברוקלה בה אנו עובדים.
ההיגיון שלי היה פשוט. ראשית, הרבה יותר טוב שזה יהיה רופא שראה אותה במהלך כל ההיריון, ושנית, שהיות שאני שותף ב-50% ביצירת הקטנה, זו זכותי וחובתי לדאוג להגעתה.
הגיע הזמן ללידה
דרהה-פעם ההיגיון שלי ניצח, וחמותי, שאני אוהב לקרוא לה מתהרי, הגיעה לרוקלה לעזור. האולטרסונוגרפיה האחרונה בוצעה בבובנסשואר וחמותי ידעה את התוצאות. הלכתי לקבל את העליונת בתחנה וברגע שהיא ירדה, היא הכריזה, “זו בת!”
“חדשות טובות!” אמרתי. “אבל לא היית צריכה לחשוף את הסוד. עכשיו, למען אלוהים, בבקשה אל תגידי למדהבי. תני לה ליהנות מהציפייה עד הרגע האחרון.” הדירה שלנו הייתה בקומה הראשונה. ביקשתי מחמותי להמשיך בזמן שאני חונה את הקטנוע, לוקח את המטען ומצעיד לעבר הדירה שלנו.
“אז, זה תינוקת – מה שתמיד רצית!” אמרה מדהבי. אני רק הריתי אל מתהרי שהשיגה שהייתה שרה ‘לא עושים סודות לבנות שלנו’.
ולבסוף, הייתה השאלה הסופית, עטופה במהומה ומתפתלת ברזלים: מה, בשם האל ואליג'ן, היא רואה בו?!
לבסוף, הגיע יום הלידה והרופא החליט שזה יצריך ניתוח קיסרי. כפי שמדהבי הובלה לחדר הניתוח על כיסא גלגלים, חמותי החלה לרוץ לצידה.
“דוקטור, בבקשה יש בקשה מיוחדת.” “כן, גברת, תגידי לי.”
“בבקשה, ודאי שהילד ייצא לפני השעה 1. אחרי זה זה ‘ראחו קלאם’ שהוא הזמן הלא מאושר עבור הילד ואימו.”
הרופא הסתכל עליי. פשוט שיבחתי בשקט. היא חייכה לחמותי ואמרה, “אל תדאגי, גברת. אני אדאג שהילד ייצא לפני שמר ראחו ישחרר את הארס שלו!”
איך נקרא לה?
<pבשעה 12:55 נפתחה דלת חדר הניתוח והרופא הציץ החוצה. “ראמן, מזל טוב, זו בת. ותגיד לאמא לא לדאוג, מר ראחו יכול לצוד במקום אחר, גם האם וגם התינוקת בטוחות.”
מתהרי שיחררה סבל וכבר חייכה לעברי, האינדיקציה הראשונה שגם אם היא לא רואה אותי מתאים כבעלה של בתה, היא כמעט מוכנה לקבל אותי כאב של נכדתה הראשונה.
עם זאת, בקרוב הייתה עוד נקודת חיכוך. ‘איך נקרא לתינוקת?’
לפי הורוסקופ, אופס, הורוסקופ, השם היה צריך להתחיל באות ‘ו’. השמות היחידים שיכלתי לחשוב עליהם היו אושה – שהיה נורא נפוץ, אוטאפאם שלא נשמע נכון, אף שסביר להניח שהיה המנה האהובה על חותני או אולו כי פאטי, דבר שהייתי מזיק למעמדי. מתהרי meanwhile הייתה מתעסקת במספר שמות כמו אוטקרושט מардיני ואוטירנה האנסיני. אני הגעתי בשקט לבית החולים ורשמתי את השם אנקיטה בתעודת הלידה. ואז חזרתי והצעתי זאת.
קסם התינוקת
חמותי התעצבנה מעט, עשתה סערת ‘אוטאפאם’ ואז הוסכם כששיחקה עם אנקיטה בעריסה וקיבלה חיוך בלי שיניים בתגובה.
גם עם חותני זה היה הקסם של אנקיטה שעשה את העבודה.
ברגע שהנס של 2.43 ק"ג מורם על ברכי סבו התרחשה טרנספורמציה. הוא הביט בי לראשונה. בפעמים קודמות תמיד היה מביט על המאוורר התקרה, המקרר או הארון כאילו רק להביט עליי היה משנה אותו מ-TVB ל-NIM. הוא הציע רמז לחיוך והכריז, “היא נראית לגמרי כמו מדהבי.” ולחישתו הוא אמר, “תודה לאל ונקאטסוור עבור חסדים קטנים.”
במסקנה
המסע מהתנגדות ההורים לקבלה הוא עדות לכוח המהפכני של אהבה, סבלנות והבנה. בעוד שלא ההסכמה הראשונית יכלה להטיל צל על הימים המוקדמים של נישואיכם, החיבוק הסופי של הורי היעד שלכם מסמל ניצחון של עמידות וחגיגה של אחדות משפחתית.
כאשר אתם ממשיכים לנווט באתגרים של יחסים משפחתיים, זכרו שהמסע הוא מתמשך. יהיו עליות וירידות, רגעי שמחה ורגעי אתגר. אך הקשרים שבניתם עם הורי היעד שלכם ישמשו כאור מנחה, מבהיר את הדרך לעבר חיים משפחתיים הרמוניים ומספקים.