במהלך 60 שנות חיי, ביליתי 40 שנה עם האיש שאני אוהבת. זו הייתה דרך ארוכה של חיבור, מלאה בזיכרונות חשובים, שיעורים שנלמדו וחיים משותפים ברצינות רבה. 40 שנות הנישואין האלו לימדו אותי שיעורים רבים. חיי עם בעלי היו כמו רכבת הרים אמיתית, מלאים בריגושים שאין להם תחליף, ובאתגרים מרתיעים שמובנים רק למי שחלק חיים עם גבר במדים.
בתוך כל זאת, המסר המרכזי הוא זה: לא הייתי משנה דבר. אם תהיתם אי פעם מה זה 40 שנות נישואין, הנה תצוגה מקדימה של אושרי הנישואין המתמשך שלי.
מה למדתי מ-40 שנות נישואין
היום, בין חבריי ובני משפחתי, גיל 20 נחשב לקטן מדי לנישואין. הייתי אם בגיל 22; עד גיל 40, ימי אריזת הטיפין שלי הסתיימו והייתי חופשייה ליהנות מהחיים שלי ללא חובות. לנישואין מוקדמים ולהורות יש את יתרונותיהם.
בחרתי את בן זוגי. הייתי גודלה בעיר ולא ידעתי דבר על עולם הצבא הנודד אליו נכנסתי לצידו. עברנו דירה מספר פעמים בשנה (!) והקמנו בית במקומות שלא נמצאים על מפה. פתאום הייתי אשה של חייל, תמיד בתנועה. מהמחסנים לבש"חים, מדירות אווריריות לבנגאלות קולוניאליות, מחורפי צפון קרים ועד הקיץ הלח של המזרח, הקיץ המדברי, מונסונים דרמטיים ואקלים מתון בדרום, סידרתי, חתכתי, שטפתי-ייבשתי-קיפלתי והקמתי בתים ברחבי המדינה במהלך 40 השנים הללו.
הלווין והאינטרנט שינו הרבה כיום. אז, חיינו הוקדשו להוגן, לעיתים מנותקים מהמשפחה והאוהבים. שנראה הרבה יותר נסבל בהשוואה לאלטרנטיבה – ימים או שבועות בלי קשר כאשר קרן החובה לקחה אותו הרחק מהבית.
שיעורים מ-40 שנות נישואין – מתן ולקיחה
ההתאמה הייתה קלה מכיוון ששנינו היינו צעירים. האם זה היה חשוב, מישהו שאל אותי, שהתעכבתי ? פעמים רבות. היו גם רגעים עצובים, מתדרדרים וימים של דיכאון ותסכול. חברי לכיתה הפכו לראשי מחלקות, בזמן שאני בישלתי ונהניתי.
בהתבוננות לאחור, אין לי שום חרטות. מוזר? ייתכן שאהבתי לדור שבו תמיד היה מתן ולקיחה. כולם קיבלו יותר ממה שנתנו. אהבה הייתה עבודת צוות בלי ספק. אחד הרוויח והשני ניהל את הבית. היו לי חברות שבעליהן גידלו את הילדים בעודן עבדו קשה. הפמיניסטיות של היום חוות כיוון על כתפי גברים ונשים מדורות קודמים ששינו דרמטית מסורות אחוזות במשך מאות שנים.
גוונים רבים של אהבה
אהבה היא לא רק חילופי מילים חמודות, חיבוקים וסקס, מתנות, חגים, לחישות וצחוק. היא גם עוסקת במשמעת ילדים בלתי נראים, בבכי על הורים שנפטרו, בלחץ והדאגות דרך מחלות ומבחנים; אהבה היא גם המחלוקות הקטנות שאחר כך הופכות למתוקות. כמה רגעים קשים נמשכים, אבל בדרך כלל, החיים מתוקים יותר כשמתמודדים עם סערות יחד.
אהבה זו שגרה לא משתנה, הכנות בלתי נגמרות לארוחות וליום המחר; זו התמודדות עם ייאוש מכישלונות ואובדנים, אכזבות מעמיתים עליהם האמנו וקידומים שנמנעו. אהבה היא גם רגעים גנובים במפגשי משפחה, חיבוקים חמים כשמקבלים חדשות טובות, ומחיקת דמעות מאושרות כשילדינו התבררו כאנשים טובים ואכפתיים, ולחצם ידיים בזמן חציית הכביש במטרה לדאוג לכך שלא ייפגעו. כך מרגישים 40 שנות נישואין.
ואיך מרגישות 40 שנות נישואין, אתם שואלים? השגרה היומית מתקיימת כמו פסיטלים קטנים, כמו קארי שנשפך, כתמי שמן על כרטיסי טיסה, סימני דבק על סארי משי. או התצוגה שמזכירה לנו פרסים שהושגו, תמונות מחופשות מחוץ לעיר וסופי שבוע משוגעים בבית. שיעורים באומניות, שיעורי מתמטיקה, מי-ילך-עם-אמא-לניתוח-קטראקציית-עין – כל אלו נרקמים לתחושת יחד בין בעל ואישה.
הקרבה כאשר אדם נמצא במיטה בלילה, מתחת לשמיכה אחת, משתף נשימות וגפיים מזיעים, גלימות לילה מקומטות יחדיו, הקרבה הזו מתפתחת מרגעים של אושר ועצב. ככל שעובר הזמן, הלבבות נראים פועמים כאחד.
הזיכרונות היפים
עברנו את שלב הגבעות, בשעת תה חייו שלנו, בבטחה מתקדמים לעבר שנות הזריחה. אני זוכרת את הימים/שבועות הראשונים של אהבתנו בבירור. בננו, השנים שהוא גדל. כמה מכות פה ושם היו חלק מהאהבה. מעקב אחר מה שהוא עושה, מתי ואיך, היה גם חלק מהאהבה. אהבה הורית. חיות המחמד שלנו, איך שהן העשירות את כל הזיכרונות שלנו. האנשים שפגשנו, האוכל שאכלנו, הבדיחות שצחקנו עליהן, הטעויות שעשינו, ההצלחות שלנו, המתח שלנו… כאשר אנחנו מדברים עליהם, אנו חולקים משהו יקר. כעת אנחנו שני לבבות שמכים כאחד. זו מתנת הנישואים שלנו ל-40 השנים הללו.
לדעת על חסרונות, להכיר בטעויות, להתמודדות עם דברים מעצבנים, להתגבר או לדרוש – זו האהבה בקן ריק. מצבים לא משתנים, והחזרת חרטה היא בזבוז נורא של אנרגיה. אנחנו יודעים שבין אם מחלה תכה או לא, אין תרופה להזדקנות, אחד מאיתנו ייעזוב את השני בשלב מסוים. המחשבה הזו מעיקה עלינו ואנחנו מיד מגרשים אותה מהראש. עד אז, אנחנו מאפשרים לעצמנו ליהנות מהנוכחות של האחר, להתענג על כל האהבה הזו որքան שניתן. מי ייתן וה-40 שנים הללו יהפכו ל-80, אני אומרת.
מחשבות אחרונות
שנות הנישואין הן שטיח שנוצר מרגעים של אושר, אתגרים, צמיחה ואהבה בלתי מתפשרת. כל חוויה משותפת, כל מזכרת שנאספה, תורמת לסיפור העשיר והייחודי של מסע הזוגיות.
עם חלוף הזמן, הרגעים והמצבות הללו הופכים ליותר ויותר יקרי ערך, משמשים כעוגנים לעבר ומזכירים את האהבה ששורדת. הם מספקים נוחות, השראה ותחושת המשכיות, מחברים דורות ומשאירים מורשת נמשכת של אהבה.