הכרה במציאות היא לעיתים קרובות קשה, אך במדינתנו היא עשויה להרגיש כמעט בלתי אפשרית. נורמות תרבותיות, הסטיגמה ופחד משיפוטיות משאירות רבים מן הקורבנות שותקים. שתיקה זו מחזקת את מעגל ההתעללות, ולכן חשוב להבין ולטפל בחסמים אשר עוצרים אנשים מלדבר.
עוד מקרה של התעללות על ידי אדם מהימן
היא הייתה בת 9. הוא היה בן 35. היא הייתה תלמידה. הוא היה מורה פרטי. אני יודע שתגיב לסיפור הזה. כיצד יתכן שמדובר בה "ביחד" בין השניים? כי זו אינה אגדה, יש כאן פיתולים לא נעימים. יום אחד, כאשר המורה הפרטי הגיע ללמד את אחיה הגדול, ההורים שלה שאלו אותה אם היא רוצה לשבת ולעשות את שיעורי הבית שלה. בתחילה, היא הסכימה בשמחה. היא דמיינה שהיא תספר לחבריה שהיא גם מקבלת שיעורים כמו הגדולים.
ואז, בהדרגה, הכל השתנה. "המורה" היה מכניס אותה לישיבה על ברכיו ומעסה את ירכיה. היא הייתה קפואה, אבל pretended to continue עם שיעורי הבית. כל יום הוא העז עוד יותר והחל להעביר את ידיו פנימה. זה נמשך במשך כמה שבועות. בכל פעם שההורים שלה או אחיה שיבחו את המורה על כך שהוא כל כך נהדר, היא נרתעה אך מיד הרגישה אשמה על כך שלא שיתפה את חיבת משפחתה עבור האיש. יום אחד, היא גייסה מספיק אומץ וסיפרה לאחיה על כך. האח, שהיה בן 12, נזעם. אך למרבה הצער, הוא רתח מזעמו על אחותו הקטנה על כך שאמרה דברים "מלוכלכים" על ה"מר" האהוב עליו. באותו ערב, כאשר המורה הגיע, האח התלונן על אחותו בפניו. מורת רוחו ונראה מפוחד, החליט המורה להפסיק את שירותיו.
סיפור שחוזר על עצמו באלפי בתים
שנים לאחר מכן, המורה עדיין זכור בחיבה במשפחה, והילדה הקטנה, שכעת גדולה יותר, משתהה בשקט כאשר כולם משבחים את המורה ששינה את חיי אחיה. למרות שהיא מעולם לא דיברה על כך עם אף אחד, הרוחות שמהן היא סובלת מהאירוע ההוא ממשיכות לרדוף אותה גם מאוחר יותר בחיים. בכל פעם שמישהו ניסה להתקרב אליה, גופה מרד. עברו שנים של טיפול ותמיכה רחבה מבעלה לפני שהיא הצליחה להוביל חיים בריאים וללא צלקות.
זהו סיפור עצוב, ומה שעוד יותר עצוב הוא שזהו סיפור מאוד שכיח. כמעט כל הנשים שאני מכיר או שוחחתי איתן יש להן סיפורים דומים לספר ובכמעט כל המקרים, הנשים לא פתחו או התמודדו עם השד מעברה.
האם תנועת "אני גם" יכולה לפעול בישראל?
כאשר תנועת "אני גם" החלה, ראיתי הרבה פוסטים בפייסבוק שחגגו אותה וכמה שהשתמשו בעצמם בהאשטאג. אני אומר "כמה" כי הרבה יותר מחברותיי נשארו שקטות. היו אלו הנשים שבמהלך שיחותינו האמיתיות שיתפו את סיפוריהן על התעללות. כמו כן, היו אלו הנשים ששיתפו לעיתים קרובות פוסטים על סרטן ודיכאון כדי להגביר את המודעות.
קל לדבר על מטרידן ברחוב או במטרו, אך כאשר מדובר בהתעללות, המתעלל הוא בדרך כלל מישהו שהמשפחה קרובה אליו. חברה נוספת גילתה כי דוד שלה התעלל בה כאשר אמה השאירה אותה איתו בכל פעם שהם היו בבית סבא וסבתא שלה. אמה עדיין אינה יודעת על כך והדוד עדיין אהוב על כל המשפחה.
לדבר על קרוב משפחה עשוי לערער את הדינמיקה של כל המשפחה ואנחנו, ההודים, משפחה קרובה מאוד וגאים בכך. אנחנו יכולים לשבת יחד במהלך ארוחות משפחתיות ולבקר את הערכים המוסריים המשתנים של החברה שלנו, אך איננו יכולים להצביע על אותה משפחה ולספר את הסיפורים על הצלקות מאירועים מתקופת הילדות. ולכך אני שואלת שאלה נוספת.
מתי נפסיק את תנועת השקט של "לא אני"?
כל פעם שיש הערה נגד נשים, אנחנו מתעוררים ומגיבים במרץ נגד האישה או הגבר שעשו את ההערה. כמו כאשר הכוריאוגרפית הראשית של בוליווד, סרוג' ג'אן, אמרה שלא כדאי להוציא את החדשות על ספות ההפקה מהמדה, כי ההפקות מצויות בכל מקום, השתגענו. טוויטר געשה על כך שסרו'ג ג'אן היתה רדודה בכך שהיא מזלזלת באיום באופן כל כך שטחי.
ג'אן אמרה שהספה היא "עתיקה" והוסיפה שה"תעשייה" לפחות נותנת עבודה ולא אונסת ומזניחה את הקורבנות. עכשיו, let me clarify. אני לא תומך במה שהיא אמרה. היא פשוט הצביעה על הבעיה שלנו. אנו אומה שבה אונס מתפרש כנישואין "כפתרון" לבעיה וכמעשה "כפרה".
למה המחאות תמיד מופשטות ולא אישיות?
באותו אופן, כאשר מקרה אונס אחרון הזרים את כל המדינה והמריצים החלו לנוע ממדינה למדינה, נשאל השחקן מהוליווד אמידב בקצ'אן לגבי דעתו. בקצ'אן סירב להגיב ואמר שהאירוע "עורר בו איבוד תיאבון". זהו בחירה הוגנת, היו אומרים, אך לא בשבילנו ההודים. מיד אחרי ששוב הובעו דבריו, השחקנית מהוליווד פוג'יה בהאט פנתה לטוויטר ואמרה, "אני לא יכולה שלא להיזכר בסרט בשם "#ורוד". האם התמונה שלנו על המסך יכולה להיבנות במציאות?
עכשיו, אינני מגן על "חוסר תגובתו" של בקצ'אן לגבי המקרה, אך הדרך בה רבים תקפו אותו על כך שלא שיחק את דמותו מהסרט "ורוד" בחיים האמיתיים השאירה אותי תוהה. כמעט כל הנשים הבולטות מהוליווד יצאו לרשתות החברתיות כדי להקשות קולן נגד האשמים, אך אני תוהה, למה אין אנחנו קוראים כל מיני עדויות אישיות על ניצול או התעללות מאף אחד בתעשייה?
למה לא נוכל להודות שנפגענו בעצמנו?
אנחנו כל כך צודקים מבחינה מוסרית, אבל האם אנחנו באמת כנים? בזמן שאנחנו מקדמים את תנועת "אני גם" ברחבי העולם ומצטרפים לאירוע מכיסאותינו, אנחנו שותקים כאשר יש צורך לדבר על השרידים בארונות שלנו.
מצב נפשי זה אינו מוגבל למעמד הביניים המפחד מאלוהים ומהחוק. מדיירי העוני שעל המדרכה share hundreds of unwed mothers sharing the space, ועד לחברה הגבוהה הנרדפת על ידי הפפארצי ששואלת האם גם להם היה ניסיון דומה, כולנו נושאים את הנושא המשותף הזה.
אך אני אשאל אתכם, קוראים, האם מחאה פסיבית זו יכולה לשנות את המצב? החל מהמנצל ועד המנוצל, כולם נלחמים במאבק של מישהו אחר. כן, כאשר אתם הולכים למצעדים הללו, האיש שהדליק את הנר שלו באש שלכם עשוי להיות טורף באיזשהו מקום. אך לא תדעו, כי גם הקורבן שלו במצעד זה מדליק נרות למישהו אחר.
מחשבות סופיות
עיסוק בהתעללות בחברה שלנו דורש מאמץ קולקטיבי כדי לשבור את השתיקה שסובבת אותה. נורמות תרבותיות, הסטיגמה ופחד לעיתים קרובות מונעים מן הקורבנות לדבר, ומחזיקים את מעגל הכאב והבדידות. סיפור הילדה הקטנה שעברה התעללות על ידי המורה שלה הוא תזכורת גדולה לבעיות העמוקות שמרבים לעמוד בפניהן אך אינם יכולים לבטא אותן. אם אתה נתקל בהתעללות מינית, זהו קריטי לפנות לעזרה מקצועית כדי לתמוך בתהליך הריפוי שלך ולשוב לשלוט בחייך. עזרה מקצועית יכולה לספק מרחב בטוח לעסוק בטראומה שלך ולתחיל את תהליך ההתאוששות.