ישנה תחושה נפוצה להשוות את הדרך שבה אנו דואגים להורים שלנו עם הדרך שבה בני הזוג שלנו דואגים להורים שלהם. עם זאת, חשוב לזכור שכל דינמיקה משפחתית היא ייחודית וישנם מספר גורמים שיכולים להשפיע על הדרך שבה אנחנו מבטאים אהבה ותמיכה להורינו.
(נאמר על ידי אירוואטי נג)
ה contempt שלו להורים שלי מפרק אותנו
איבדתי את אמי לפני כמה שנים. מאז, אבי חי לבד בעיר הולדתי.
נישאתי לפני כ-8 שנים. יש לי שני אחים, אך הם אינם במצב לטפל באבי. למרות זאת, אם אני רוצה לדאוג לאבי, אני צריכה להיות מסוגלת לעשות זאת. אני לא חושבת שמישהו צריך לשאול אותי על הצורך שלי לטפל באבי, נכון?
זוהי החובה שלו לדאוג להוריו
מחר, אם ההורים של חמותי יזדקקו לתמיכתו של בעלי, האם מותר לי לשאול על הצורך שלו לדאוג להוריו? גם לו יש אחים! לא. מכיוון שהוא בן, זו האחריות שלו. החוק ברור בכל המשוואה: הורים מזדקנים הם אחריות, בין אם זה בן או בת.
אם זה המצב, למה אני נאלצת להתמודד עם שאלות מכאיבות כמו:
“זה לא כאילו שאף אחד לא איבד את אשתו?”
“למה זה כל כך בעייתי לנהל את אבא שלך?”
“למה האחים שלך לא יכולים לדאוג לו?”
“כשאת נשואה לבני, זה הבית שלך, אנחנו המשפחה שלך ולא הם?”
אז בראשי התרוצצו שאלות.
אז למה אני לא יכולה לדאוג להורים שלי?
“למה האהבה שלי לאבא שלי היא פשע, בעוד שהחיבה של בעלי להוריו היא חובה?”
“האם זה מובן מאליו שהנאמנות שלי והקשר שלי חייבים להיכחד מהדם שלי?”
“למה אתה מניח שעל ידי נישואין, אני חייבת לשרת את חמותי, בעוד שהם יכולים להתלונן על כמה שאני גרועה בזה?”
“אז, זה עונש על כך שיש לי כרומוזום שונה? וההורים שלי אשמים בכך שהביאו לעולם חיים עם כרומוזום שונה?”
לעיתים קרובות אני שומעת סיפורים וקוראת על משפחות שבהן הבן והכלה מתנהגים ברשעות להורים של הבן. זה גורם לי לחשוב מדוע דברים כאלה קורים בחברה שלנו? האם זה יכול להיות כי הכלה לא הורשתה לדאוג להוריה? איך יכולה אישה שלא הורשתה לדאוג להוריה שלה? האם זה יכול להיות שורש כל הבעיות של הפטריארכיה שאנחנו מתמודדות עימן כיום?
צלחתי לחיות בנישואין חסרי אהבה במשך למעלה משמונה שנים. לעיתים קרובות שמעתי את חמותי אומרת לבעלי כמה “נדיב” הוא היה בכך שנישא אישה כהה עור. ניסיתי כמיטב יכולתי לשמור על כולם מאושרים בבית הנישואין שלי, למרות שחשתי כי אני מנותקת ולא מוערכת. זה לא הפריע לי עד שבעלי שם את הפנקס האחרון על מסמרי הנישואין שלנו: הוא מנע ממני לדאוג לאבי.
אני מסופקת ביכולתו לדאוג למישהו
לא רק שמצאתי את זה פוגע; הוא גם איבד את כבודי ביום שעשה זאת. אני תוהה אם הוא באמת יוכל לדאוג להוריו? הוא אפילו לא מתקשר להוריו באופן קבוע, לא מוצא צורך להיפגש איתם. אם יגיע יום שבו הוריו יהיו במיטה, איך הוא יוכל להתמודד עם זה? אבל יש לו את העובדת המסורה והאחות בבחינתי. זה לא בעיה שלו בכלל, נכון?
ברגע שהתחלתי לדון בבעיה הזו עם חברים ועמיתים, הבנתי שאני לא לבד. נשים סבלו מכך במשך שנים. אבל נאמר, אנחנו סובלות בשקט. למה אנחנו ממשיכות להישמע לחוקים הללו שאין להם משמעות היום? בעולם שהיה בו משפחות מורחבות ששיוועו לחקלאות, ייתכן שזה היה חיוני לשמור על משפחות ורכוש ביחד, אם כי אני בספק שזה היה הסיבה היחידה.
למה לא נשאל את עצמנו לגבי האזרחות השנייה הזו? למה אני לא שאלתי את עצמי לפני נקודת השבירה הזו? זה חשוב שאנחנו, הנשים, נעזור לעצמנו, נטען את עצמנו, נשמע וננקוט בפעולות. ברגע שנתחיל לעשות את זה, ככל שנפוך לשבט שלנו, ייתכן שנצליח ליצור עולם טוב יותר עבור ילדינו ועצמנו.
מחשבות סופיות
הצורך לדאוג להורים שלך הוא טבעי ומוערך. ניהול המורכבות של דינמיקות משפחתיות, ציפיות חברתיות, ויחסים אישיים יכול להיות מאתגר. זיכרו, התחושות שלכם תקפות, ותקשורת פתוחה היא הכרחית. אנחנו כאן כדי לתמוך בכם בכל צעד בדרך.
- אתגרו נורמות: אל תהססו לתהות על תפקידים וציפיות מסורתיות.
- הגנו על עצמכם: הביעו את הצרכים והשאיפות שלכם בצורה ברורה ובוטחת.
- חפשו פתרונות: עבדו עם בעלכם והמשפחה כדי למצוא פתרונות מוסכמים.
- שימו דגש על טיפוח עצמי: טיפול בעצמכם הוא חיוני כדי לדאוג לאחרים ביעילות.
זו דרך, לא יעד. היו סבלניים, אדיבים ונחושים, ותמצאו דרך לנווט את המצב הזה בחן ובכוח.