(כמו שסיפר ל-ג’וי בוס)
איך הרווק פגש את עקרת הבית
פגשתי אותה במעלית. גרנו באותה בניין. היא עם בעלה ועם בתה, ואני לבד. בכנות, לא שמתי לב אליה בתחילה, כי שעותיו של רווק לא מתאימות לשעות של הורה, אך יום אחד, השעות שלנו התאימו. וחיוכה שובה הלב. כך התחילה הסיפור שלנו.
אני בטוח שלא אשכח את החיוך ההוא. הוא היה כנה. היא חזרה הביתה אחרי הליכת בוקר ואני חזרתי ומסיבה שהיתה עד הבוקר. היינו רק שנינו במעלית, ואני נכנסתי בהתלהבות ברגע שהדלת הזו נתפסה, והיא עשתה זאת גם, התנגשנו אחד בשני. התביישתי (לא התכוונתי להיתקל בה כמו איזה נודניק), אבל אז היא חייכה אלי. אולי היא חייכה כי ראתה את מבוכתי, אך החיוך ההוא היה ידידותי. חיוך שהעניק חום. ובודד בעיר שאינה שלי, זה היה כמו מוֹמוֹס חמים בבוקר קר בחורף. “בוקר טוב," היא אמרה.
לא רק פנטזיה של רווק
מה שקרה בינינו עשוי להיראות כמו פנטזיה של כל רווק מהצד. אשה יפה שמחפשת חום עם גבר צעיר עשוי ליצור רומן, אך זה היה הרבה יותר מזה. לעיתים אני תוהה מה זה היה, אבל היא הייתה קצת נאיבית בחוויותיה. נאיביותה הפכה אותה לאישה חפה מהעבר עבורי, למרות שפה נשאלת השאלה האם חפות זו באמת חשובה. היא הייתה טהורה באהבה שלה כמו טל הבוקר, ואולי לכן קשה לי לבטא במילים מה שקרה.
הייתי בנסיעה בוֹרָנָסִי עם משפחתי, וחזרתי לדלהי למשך שנה לאחר מכן. הדירה שלי ברווקות הפכה לביתי. אך היא הייתה קצת חסרה, מפני שהייתי שם לבד ולפעמים הבדידות מתגלה כקשה מדי.
תמיד היו לי נשים בוארנסי, אך היחסים שלנו היו בעיקר פיזיים. לא הרגשתי שום חיבור חף מאהבה שיכולה להתרבות ברמה. אבל לאחר שעזבתי, כל הקשרים התפרקו. זה לא מספיק רק למשוך את הגופים יחד; החיבור הנפשי חיוני. נשים בסופו של דבר רוצות את הגברים שלהן שיקחו את המושכות. זה היה כך עם כל הבחורות. אחת רצתה מתנות, אחרת ביקשה שאקח אותה לבילוים. ועם הזמן זה הפך לבלתי נסבל, ולכן ברחתי. אבל עם מאליקה…
קריאה נוספת:
היא הביאה לי מזל
הפכתי למכור של החיוך ההוא ומאז באותו יום, ניסיתי להגיב באותה מידה. התחלתי לצאת להליכת בוקר, תכננתי את מסלול ההליכה שלי כדי להתאים לשלה. ואז היינו מחייכים והיא הייתה אומרת, “בוקר טוב”… התחלתי להרגיש שהברכה הזו משנה את יומי לטובה.
לא ציפיתי לזה, אבל יום אחד, כשנכנסתי למשרד, אמרו לי שהתקדמתי בתפקיד. הבוס שלי עזב את החברה באופן פתאומי וזה נחלץ לי. וכך, אני לא יכולתי שלא לייחס את זה למאליקה. חזרתי הביתה מיד אחרי העבודה והגעתי לדירתה. קיוויתי שבעלה לא יהיה שמה ואיכשהו הגורל שיחק לטובתי. כשפתחתי את הדלת, חניתי עליה ישר על השפתיים והיא לא עצרה אותי.
הרבה דברים קורים בשקט ומבוססים על הכימיה שבין שני אנשים. אנחנו התרחקנו שם.
“את מתפללת בשבילי?" שאלתי אותה פעם. “כן. אני מתפללת עבור כל מי שאני מכירה," היא ענתה.
“למה?"
“כי אם מישהו אחר היה מתפלל עבורי, לא הייתי צריכה להתפלל רק בשביל עצמי.”
“בזה את אנוכית, נכון? הכוונות הפילנטרופיות שלך נושאות מניע אנוכי.”
“כולנו אנוכיים. אפילו הכאב שאנחנו גורמים לעצמנו, הבעיות שאנחנו סובלים, נותנים לנו סוגים מסוימים של אושר. רק דרגות האנוכיות משתנות בהתאם לכמה נזק זה גורם לאחרים.”
אני חושב שהתאהבתי
מאליקה הייתה פילוסופית. היא הייתה כנה. חיה באותו מצב עליון. כשהיא הביטה בי כשדיברנו, התמקדה רק בי והעולם סביבנו נמחק,היה זה מתוק כמו יין פורט. זו הייתה מתיקות ללא תחרות. לראשונה בחיי, היינו רק במגע גופני, זה לא היה מעשה של תשוקה. ניסיתי לגשת אליה מתוך תאווה, חושב שאנסה לברוח לאחר המגע, אך כשזה התגלה, הסיפוק בלבי הגיע מאהבה עמוקה שהייתה לי כלפיה. הרגשתי כמו זר לעצמי, אבל הפעם, נהניתי להיות הזר הזה.
שלוש השנים הבאות היו מטורפות, כי הייתי מאוהב עד מעל לראש וגם היא הייתה כך, אפילו לא אמרנו זה לזה שאנחנו אוהבים. היא החלה להכין לי את הארוחות למשרד. התחלתי לרוץ מטלות בשבילה. הלכנו יחד להליכת בוקר. והתחלנו להבין שאם לא נבנה תוכנית, אנשים יחלו לדבר, אם לא כבר. אז החלטנו איך להזמין לשיח את בעלה ובתה. התחלתי ללמד את בתה מתימטיקה! תאמינו לי, זה היה קשה ללמד את הילדה. והשיעורים שלי עשו עבודה על הידע שלי ולא זכרתי את חומר הלימוד. אבל כדי לשמור על מעמדי, הייתי עושה חיפושים באינטרנט! כך, כניסתי לביתה הפכה ליותר לגיטימית.
מכירים את המשפחה שלה
הבעל שלה לא היה אדם רע ואני יודע שמאליקה והוא שמרו על מערכת יחסים נאה. הוא גם הצטרף לחדר הכושר שלי והכרתיו יותר לעומק. הוא היה אדם בודד למדי ופיתח סוג של חיבה כלפי. בשביל מאליקה, חסרתי לו. הוא היה אדם קצת מוזר, בפעמים רבות הוא היה מורה למאליקה מה לעשות, וברגעים הללו, דמי היה רותח. אבל אני שתקתי. זה רק גרם לי לאהוב את מאליקה יותר, וביעילות רבה, הרגשתי כאילו אני מייצג חוויה עבור המצב שהיא נתקלה בו.
גם עשינו טיולים יחד. לקשמיר. ויישנודבי. לאדאק. ההרים לא נראו יותר מדהימים מכך שמאליקה הייתה שם. היא הייתה שרה שירים, כאשר רכבנו למעלה בשבילי ההרים. כל שיר שהיא שרה הזכיר לי אותנו. יכולתי להיות המאושר שהתהלכתי באזור, כשהיא הייתה איתי.
ואז הכל קרס
אני זוכר את התאריך המדויק: 29 ביוני 2008. תוצאות המבחן של בתה היו אמורות להתפרסם והיא יצאה לבית הספר. מאליקה הייתה מתוחה וחזרה והתקשרה אלי. אני חזרתי הביתה. היא הייתה בדירתי. כדי להרפות מעליה את הלחץ, התחלתי לנשק אותה. ואז הבת שלה חזרה הביתה וללא אמה, היא הגיעה לדיירתי. שכחתי לנעול את הדלת. זה היה הרגע האחרון שבו מאליקה פגשה אותי או דיברה איתי.
ניסיתי. ניסיתי ליצור קשר איתה. לשמוע ממנה דבר מה. כלום. היא עברה לבית אביה בלוקנאו לזמן מה. בתה הלכה איתה. היא פנתה לאומניות, ואני לא יכול להפסיק להרגיש שאני אחראי לכך. בעלה לא חדל להגיע לחדר הכושר, וכאשר הוא ראה שאין לי מערכת יחסים עם שתי הנשים, הציע שיצטרף אלי. זה הגיע למצב של חוסר נשימה. עזבתי את עבודתי ביום שלאחר מכן וחזרתי לערנסי. זה היה דרמטי למדי, אבל זה היה המצב בו הייתי.
התחתנתי לאחר מכן עם אישה שהוריי בחרו עבורי, לפני כמה חודשים. אני רואה את מאליקה באשתי. ואני חושב עליה בכל יום. אני יודע שגם היא חושבת עלי. יום אחד, היא תהיה שייכת לי. היינו מושלמים יחד. אהבה אמיתית היא משהו מדהים, וחיי לא יכולים להיגמר עד שאוכל לעמוד מול מאליקה ולהגיד לה, “אני אוהב אותך ואוהב אותך לנצח…”.