כל זוג עובר תקופות קשות, אך מה שחשוב הוא היכולת להבחין בין שלב קשה או וויכוח לבין הזמן הנכון לפרק את הקשר. תקופות ממושכות של חוסר תקשורת או חוסר יכולת לבטוח באדם השני הם סימנים ברורים לכך שהגיע הזמן להיפרד, והתעלמות מהם רק תגרום לבעיות נוספות.
לעיתים נראה כי הקשר אידיאלי מבחוץ: ייתכן ששניכם מתאימים זה לזה בצורה מושלמת, עם מטרות ודעות דומות, אך לא תמיד הדברים מסתדרים כך במציאות. ערכו שיחה כנה עם עצמכם והסיקו אם יש סיכוי לחדש את הקשר ביניכם. אם לא, אז תדעו שהגיע הזמן להפרד.
מתי יודעים שהגיע הזמן להיפרד
ברוב המקרים אין סיבה מוחשית שמובילה לפרידה. אנשים לא תמיד מודעים לכך שיחסים יכולים להסתיים לא רק בגלל תקלות קשות כמו אלימות, אלא גם כי שצה רצתה דברים שונים או שהקשרים פשוט הלכו ונחלשו.
אז האם אתם יודעים מתי הגיע הזמן להיפרד? האם יש תחושה פנימית? דבר אחד בטוח — אתם יודעים כשמשהו מרגיש שונה וכשאתם לא מרגישים מחויבים עוד. השאלה היא אם תקבלו את הרגשות הללו או שתשמרו אותן עמוק בלבכם כך שאף אחד, כולל אתם עצמכם, לא ישמע?
היינו מתאימים באופן מוחלט
תהיתם אי פעם כיצד קשר, גם אם אינו קיים עוד, הזין אתכם, את הלב שלכם ואת חייכם? אני עשיתי זאת. הייתי בקשר רומנטי עם חבר במשך שנה. היינו חברים קרובים במשך כמה שנים לפני כן, אך מעולם לא פעלנו על כך מכיוון שדרכי הקריירה שלנו היו שונות ואנחנו לא ידענו לאן זה ילך.
שיתפנו קשר עמוק, בתחילה כחברים. היה לו חוש הומור מבריק, ושהותי איתו הייתה משמחת. בפעם הראשונה הרגשתי שאני משקיעה את כל ליבי בקשר. אהבתי את מה ששיתפנו, את הפתיחות, את האנרגיה, את השיחות.
שיתפנו סיפורים, דיברנו על מה שיניע אותנו, על מה שיגרום לנו לכעס, ועל כל מה שאנו נאבקים בו. הקשבנו זה לזה בק concentration מלאה, שאלנו שאלות, תמכנו זה בזה, והתקשרנו זה לזה כששמענו שיר ברדיו שהיה הריקוד שלנו, ואפילו שרנו אחד לשני בטלפון.
המאפיינים שלו גרמו לי להתאהב
בשבילי הוא היה מורה חשוב. למדתי להיות קשובה יותר והבנת מה זה אומר להיות עם פרטנר. הפתיע אותי איך הוא לא נפגע בקלות. אם מישהו אמר לו משהו שלא מצא חן בעיניו, אם כעסתי עליו, או אם הייתה לו אי הבנה עם קולגה בעבודה, הוא כמעט ולא מגיב בצורה אימפולסיבית.
הייתה לו רוגע טבעי, ותגובה מיידית שלו הייתה להיות בשקט; נוכח לגמרי אך שותף, כאילו הוא אומר, "אני כאן, שומע." זה היה כל כך עוצמתי. זה נתן לי רגע לנשום ולהירגע. הוא לא ביקש ממני לעשות זאת, אך הרגשתי את העוצמה של המעשה הזה ברגע.
דבר נוסף שהקסים אותי הייתה היכולת שלו לעודד אותי לשחרר כעסים על דברים שעשה אשר כעסו אותי, או על דברים שאני עשיתי שהרגיזו אותו, מה שהוא בדרך כלל לא ציין. יום אחד, הייתי מאוד כועסת עליו והוא התנצל על כך מספר פעמים.
הוא שאל אותי בשקט, "מה אני יכול לעשות בנוגע לזה עכשיו? האם עליי להכות את עצמי? תגידי לי מה אוכל לעשות לפצות על כך. לא אעשה זאת שוב." זה החזיר אותי לרגע. שמעתי את חוסר היכולת המושלך בדבריו, מה שהוא רצה שאשמע. לא היה עוד מה שהוא יכול לעשות כדי לשפר את המצב; זה לא ניתן היה לתקן.
גם הסקס היה נהדר
והיה הרבה מאוד תשוקה בזמן האינטימיות שלנו. מה שעשה את זה באמת יפה היה שהיינו שואלים אחד את השני מה טוב לשני. לעשות אהבה היה חוויה מספקת, שמשנינו הכירו בה. דיברנו תוך כדי עשיית אהבה ושאלנו אחד את השני אם זה טוב לו. אני לא יכולה לחשוב על דרך אחרת או טובה יותר לעשות זאת.
אם לא הייתי מחוברת אליו ברגע אינטימי כזה, לא הייתי מסוגלת להיות שם באמת, ברגע עם רצון מלא. היה בינינו קליק מיוחד, שלפעמים תהיתי,
פעם עשינו אהבה בעיניים מכוסות. זו הייתה שמחה טהורה. מאוחר יותר הוא שאל אותי למה נהניתי כל כך, ואני אמרתי שאני רציתי לשמור על זכרונו בתודעה שלי דרך חווית המגע, מכיוון שלא היינו נפגשים במשך מספר חודשים.
אני זוכרת את הקשר שהרגשתי אתו באותו רגע: בשקט של החדר, ובדרך שאנו פגענו ושמרנו את מה שאמרתי. מעולם לא דמיינתי שהייתי יכולה ליצור משהו כזה, אך לא יצרתי זאת בכוונה. לא חשבתי; זה פשוט הגיע ממקום עמוק בתוכי.
לא הכל מושלם כפי שנראה
לא יכולנו להיות זוג. הוא היה צריך לעבור לערים אחרות ולעבוד על בניית הקריירה שלו, ואני לא רציתי להיות הסיבה שהוא יבחר לא לעשות את הצעד הזה. החודשים האחרונים היו קשים במיוחד עבורנו כי ידענו שהקשר שלנו ייגמר בקרוב. שוחחנו על כך שיחסה מרחוק לא תעבוד מכיוון שדרישות המקצוע שלנו דרשו שנישאר בערים שלנו.
ידעתי שהוא צריך ללכת בקרוב, ולכן שאלתי אותו כל הזמן, "מתי הגיע הזמן להיפרד?" אהבתי אותו מאוד ולא רציתי לוותר עליו, אך ידעתי שהפרידה בהסכמה היא מה שאני רוצה במקום ריב מבולגן.
מסיבה כלשהי, התזכורת הבלתי פוסקת הייתה ברכה בתחפושת. למרות שהכל נראה מושלם מבחוץ, רגשותיי כלפיו החלו להחוויר: למרות הסקס המדהים, השיחות שלנו החלו לאבד את המורכבות שלהן והן הפכו לבחורות ובחורות קצרות יותר ויותר. כאילו האהבה והכבוד נשמרו, אך הלהבה נעלמה.
ידעתי שאני רוצה להרגיש את הלהבה והרומנטיקה בקשרים שלי, ולכן נפרדנו בהסכמה, אף על פי שזה היה כואב מאוד. כיצד החלטנו מתי להיפרד? היינו מאושרים, אך התזכורת המתמדת על הפרידה הקרבה הפכה להיות קשה מדי לשאת, ורצינו להפסיק לשקר לעצמנו. דבר נוסף שעזר היה שהיינו חברים לאורך כל הזמן ודיברנו לעיתים קרובות על מה שאנחנו באמת מרגישים.
מחשבות סופיות
אז, האם תהיה אי פעם הזדמנות מושלמת? כן ולא. זה תלוי בכמה אתם מחוברים לרגשות שלכם וכמה אתם מוכנים לקבל את המצב. כאשר כל מה שאתם יכולים לראות הוא כאב ולב שבור בעתיד של הקשר, אז הגיע הזמן להיפרד.