זה מה שהמורה עשתה כשהתלמיד שלה התאהב בה

(As told to Himani Pande)

הוא היה הילד שהציל אותי. כמדריך מוסדי, הייתי ידידותי אך לא נתון להשפעה קלה. האמנתי בשותפות. הוא, כילד מתוסכל, נדרשתי תמיד לנסות לשפר אותו! רציתי שהוא יהיה תלמיד מצטיין, כזה המצהיר על ייחודו. בכיתה המוכת פילוסופיה, הייתי נתונה לעיתים קרובות ב'כף הכאב' שלי. הוא היה מפריע לשיעורים שלי, מתבדח, מקבל עונש ועומד בחוץ כמו פסל.

מסר לא רצוי

לרגל יום הידידות קיבלתי הודעה לא רצויה בנייד שלי. 'יום ידידות שמח, גברתי! באהבה, אבימני. ☺' לא הייתי מורה שמראה חיבה בקלות ובוודאי לא בהפגנות פיזיות עם תלמידים גברים. רק במהלך שירותי ייעוץ הייתי נעשית נוחה. שני חודשים קודם לכן, שאלתי אותו באוטובוס של בית הספר, "האם יש לך בעיה אישית?" אבימני הינהן בכוח והגיב, "לא גברתי!" הרגעתי אותו שיתמיד ובמידה ואצטרך לעמוד לצידו. השבתי להודעה, "יום ידידות שמח! תשתדל, ילד שלי! באהבה…" מה שקראתי אחר כך באותיות גדולות זעזע אותי כמו מטאור. "אני לא אוהב אותך כמורה, אלא כאהוב. אני מתנהג קשה בכיתה כדי לקבל את תשומת הלב שלך. בבקשה קבלי את חברותי. אל תגידי לאף אחד." הייתי המומה.

האם הוא רומם את תחושת הכוח שבידי? האם הייתי כרטיס הכניסה שלו למסעדות מפוארות? האם ההשפעה של היוצרים 'Desi Rapper' מ-MTV, שביצעו שירים זעירים מבהירים ללמד מורה במקום אהרה, השפיעה עליו? האם חבריו אתגרו אותו? היה זה או שהוא היה עצלן מדי לחפש עניין רומנטי בגילו, או שהוא ציפה שהבנות הצעירות יספקו לו תחושה מיוחדת.

להגיד כן או לא!

זה היה השנה הראשונה בה הוצגו 'מיומנויות רכות' מחוץ למסלול הלימוד שלו. כנראה, כאדם משועמם ומריר, הוא הרגיש כמו מלך כשהחליט לעשות משהו שונה, לנסות להצהיר על אהבתו למורו ולצפות לתגובה חיובית. כך הוא זנח את רעיון הבנות והחל להעריך אותי כבת זוג פוטנציאלית. הוא שאל אם אני מסכימה או לא לגבי הצעת הידידות שלו. הוא לא היה מאוהב, אלא ניסוי עם מערכות יחסים.

ביום למחרת הוא רץ לגעת ברגליי ולחש, "גברתי, תשובתי! כן או לא?" לאחר ההודעה הראשונה שלו הוא התגבר וביקש ממני במסנג'ר, "האם תקבלי את הצעת האהבה והידידות שלי?" לא עניתי, ולכן במהלך נגיעתו לרגליי בבית הספר (כדי להבטיח שאין איש בחשד) הוא רמז בעקיפין שלא עניתי על השאלה שלו לגבי מערכת היחסים בצורה ברורה. לא דיווחתי עליו למנהלי בית הספר. לא היו שמלות רועמות, אלא סתם התרחקתי ממנו. לא שיתפתי איתו פעולה. הוא הרגיש פחות בטוח בעצמו. הוא ידע שעליו להתאמץ כדי להרשים אותי. בן דוד שלו פנה אליי בבית הספר והתלונן שאני לא מתייחסת אליו.

האם זה היה אשמתי?

נכון, לא הקציתי לו הרבה עבודה עצמאית, לא שאלתי אותו שאלות ולא ציפיתי לתשובות ממנו בפעילויות קבוצתיות. הייתי עדינה איתו. תזכרתי לו שאני יודעת שהוא מפריע לי, טורף את השיעורים שלי עם מעשים טיפשיים ותחינות לתשומת לב. ידעתי שהוא רוצה להיות שייך. אך הוא יכול היה להיות שייך רק כסטודנט או בהבנה רחבה יותר כבן. אמרתי לו שאני כמו אימו. מאוחר יותר, כשהוא הציע לי ביום הידידות, הייתי מאוד upset. לא עודדתי אותו! האם נכשלתי? איזו בעיה זו? אודיפוס?

זו הייתה ההבנה שלי לגילו ולכך שלא רציתי להעלות תלונה מגוחכת כזו בפני הניהול של בית הספר, שאיפשרה לו להימלט מבלי עונש. ואז פתאום, כאילו הסטודנט התעורר. ללא בעיות של משמעת או היעדר, אך עדיין עם געגועים מוזרים על פניו! זה היה תהליך הדרגתי.

לא פשוט לכוון את compass של האהבה בעידן הדיגיטלי, ומשבר הממים הוא אתגר. לא, אני לא הייתי סימי גרוואל והוא בוודאי לא היה רישי קפור הצעיר מ'מרה נאם ג'וקר' שבעצם מעלה את הכימיה בין תלמיד למורה.

כיוונון האנרגיה שלו

שחיתי את הנטיות הבסיסיות של אבימני והעברתי את האנרגיה שלו למטרה אתית גבוהה יותר. שילבתי את הפילוסופיה של ואיווקננד בקורסים שלי כדי לחזק ול mentor כראוי. בהיעדר תעודת כללים קרי, השיעורים שלי לא הפסיקו. "תלמידים! אהבה אינה תמיד מתוקה, ולא תמיד היא סביב הפינה. אהבה היא תחושה עזה שמרגישים כשאוספים גורי חתולים, מלטפים את האף של גור כלבים רטוב או רואים פרח יפה. אהבה יכולה להיות גם כמו דיאגרמות ון שאינן מתממשות יחד." אבימני הבין את המסר. בלמידה סבירה, אהבה רומנטית בין תלמיד למורה חייבת להיות מסקנה ייחודית. כיתתו סיימה והוא השיג ציונים די טובים.

עברו ארבע שנים. יום אחד הייתי על מכונת האופניים במכון הכושר כשאבימני עמד על מכונת הריצה מול. נלחצתי, "מה עכשיו?" הוא דיבר אליי ברצינות, "גברתי, הלכתי לקוטה למאמן ועכשיו עברתי את מבחן הכניסה להנדסה." פניתי אליו אחרי כל השנים הללו, "מזל טוב, ילד שלי! אל תמדוד את ערכך בפנינים. אתה שווה כמו אוצר של מלך."

גבר בשלות

במכון הכושר בתי רכבה לידי. נלחצתי! היא בת 14 מתפתחת. היה כמעט ערב והתחלתי לדאוג שעכשיו הוא יתחיל להסתכל על בתי. לא יכולתי לשאת את המחשבה. עם זאת, אבימני לא הסתכל על בתי. הוא פשוט ניגש אליי, נגע ברגליי, והודיע לי כי הוא התקבל להנדסה במכללה יוקרתית. הפעם כשנגע ברגליי יכולתי להרגיש את ההבדל. הוא היה מוקר. עד היום אין לי מושג מה הוא הרגיש כלפיי. אולי הוא היה מבולבל. אני מקווה שהוא התגבר על הבלבול שלו. הוא כבר לא מטריד אותי, גם אם נפגשים偶.