אני עצמי הייתי בכיתה ט' כאשר ראיתי אותו לראשונה מחוץ לבית חבר שלי. לא הקדשתי לו תשומת לב רבה. למחרת, הוא שלח לי מכתב שבו ביקש שנ成为 חברים. לאחר כמה שבועות של התעלמות, חייכתי אליו. למראה התגובה שלי, הוא החל לרקוד ברחוב, ואז הבנתי שגם אני אוהבת אותו. פרימלה גייגש לא ידעה אז שהיא תבלה עם האיש הזה את שארית חייה.
המכתב של גייגש עורר סערה
כאשר הראיתי את המכתב להורי, הם התנגדו נחרצות לכך שנדבר זה עם זה. ההורים שלי חשבו שמדובר בהתאהבות חולפת שהיא תחלוף כשהייתי עדיין בבית הספר. אבל אנחנו שוחחנו כל יום בטלפון כאשר אבי לא היה בבית. במהלך גנשה צ'אטורתי בשנת הלימודים שלי בכיתה י', גייגש הציע לי נישואין. הוא היה בן 5 יותר גדול ממני. הוא לא היה השחקן הקנדה המפורסם שהוא היום. עניתי בחיוב. הייתי בטוחה שהוא האדם הנכון בשבילי. החלטנו לערוך נישואין רשמיים, וכשأגיע לגיל 18, להודיע להוריי. לאחר כל מבחני המעבדה שלי, באצטלת מסיבת סיום לימודים, הלכנו למשרד הרשם ונישאנו. הייתי מתחת לגיל, אבל התקנות היו רפויות אז ולא דרשו הוכחת גיל. לאחר מכן, כל אחד מאיתנו חזר לביתו.
הנישואין שלי עם גייגש התגלו
לצערי, חבר ששהה לידנו בזמן הנישואין שלנו פרסם את החדשות להורי. אבי התרתח והגיש תלונה במשטרה נגד גייגש.
נאלצתי להישאר בצ'נאי במשך שנה. במהלך תקופה זו לא הייתה לי שום תקשורת עם בעלי. לא הייתי בטוחה מה הוא עושה ואם הוא אוהב אותי עדיין. אנשים חשבו שזה יהיה הסוף של סיפור האהבה עם גייגש. אבל אני הייתי בטוחה בו ולא היו לי ספקות שנוכל להתאחד לאחר שאגיע לגיל 18, כך שכל מה שעשיתי היה להמשיך בשגרת חיי.
לא הייתה לנו שום תקשורת
כעבור שנה, כאשר חזרתי לבנגאלור, ראיתי את גייגש בסוף הרחוב. לא ידעתי כיצד להגיב, אך הוא רק הסתכל עליי, פנה ויצא. הייתי מאד מדוכאת, כי חשבתי שהוא התקדם בחיים ואינו אוהב אותי יותר. כשישבתי בחדרי ובכיתי, ילד זרק פיסת נייר על הרחוב. תמהה, הלכתי והרים אותה. כאשר פתחתי אותה, הבנתי שזו הייתה מכתב מגייגש. הוא כתב על כל אירוע שקרה מאז נישואינו.
מקרה חטיפה הוגש נגד גייגש
עם זאת, עד אז הייתי בת 17 וההורים שלי רצו שאתחתן. כאשר עדכנתי את גייגש, הוא מיד הגיע לצ'נאי והחזיר אותי איתו. מכיוון שהייתי עדיין קטינה, הורי הגישו נגדו תלונת חטיפה ובקשה להאבהס קורפוס בבית המשפט בבנגאלור. נמלטנו על מנת לשרוד, כי הייתה סכנה שיפגעו בבעלי. הוזמנתי לבית המשפט העליון בבנגאלור כדי להוכיח שאני עדיין חיה. שם, בין כל הצופים, כרעתי ברך והתחננתי בפני השופט לאפשר לי להישאר עם בעלי. הסברתי לו שהסיבה היחידה להוריה התנגדות לנישואין היא שהוא קנדי ואני טמילית. היה הבדל תרבותי והבדל במעמד. אבל אנחנו אהבנו זה את זה ושפה לא הייתה מכשול. למרבה המזל, השופט שקל את דבריי ואישר לנו להישאר יחד.
אולם עלינו להופיע בבית המשפט בצ'נאי לגבי המקרה הפלילי. מכיוון שהמתיחות הייתה גבוהה בצ'נאי וחששנו לחיינו, פנינו ישירות לבית המשפט העליון. המקרה שלנו בבית המשפט העליון היה מנוהל על ידי הנשיא שופטי בגוואתי. ההמולה התקשורתית הפריעה לו, ולכן הוא קרא לפגישה סגורה כדי לעיין במקרה שלנו. לפני שיכנסתי, ראיתי את הורי. הם רצו אליי ואבי begged אותי לחזור הביתה איתם. על אף שלא יכולתי לשאת לראות את אבי בוכה, נדרשת לי להיות חזקה, כי לכל הגברים במשפחת בעלי הוגשה האשמה במקרה, ואם הייתי מאבדת את העדויות שלי, כולם היו עשויים להיכלא. לכן נכנסתי והגשתי את העדות שלי בביטחון. הסברתי לשופט כמה אהבנו זה את זה, ולמה עלינו להיות מוסמכים להישאר יחד גם כשאני עדיין קטינה. בעלי נכנס אחרי ואני סיפרתי להם שהוא ידאג לי ושישמור על אושרנו לא משנה אילו קשיים ניתקל בדרכנו. נוגעים בדברינו, השופטים נתנו פסיקה לרעת החוק, על אף שהייתה נגד החוקה.
פרימלה וגייגש מתמודדים בהצלחה במשך 30 שנה
עברו למעלה מ-30 שנה מאז נישואינו. לאחר הפסקה הפסיקה, עברתי לגור בביתו. על אף שהשנים הראשונות לנישואינו היו קשות מאוד, כי לא היה לנו כסף ולא היו לנו שום כוונות, למדנו הרבה. זה לימד אותנו את חשיבות הכסף ועוד. חווינו הרבה עליות וירידות בחיי הנישואין שלנו, אך האהבה שאנו חולקים עזרה לנו להתמודד עם כל הקשיים בקלות רבה. כאשר אני מסתכלת על ילדיי ונכדיי, זה רק מבטיח לי שעשיתי את ההחלטה הנכונה אז ולא יכולתי לבקש חיים טובים יותר.
(כפי שנאמר על ידי ג'נאני רבינדראן)