נראה היה שהוא אוהב אותי מאוד עד כדי כך שסגר את דלת חדר השינה אחרי שהוא עזב את הבית. אני ניטי, ילדה מעיירה קטנה, שמחה ותמיד מפזרת אושר. אדיטיה הוא מהנדס אלקטרוניקה במקצועו. הנישואין שלי היו… לאחר החתונה הגיע הלילה הראשון. אדיטיה נכנס ובילינו יחד ולקחנו חלק אינטימי.
(כפי שנמסר למאהול וורה)
בעלי סגר אותי לשלושה ימים
הרגשתי שזה היה מאוד מיוחד. נהניתי מאוד עד שיום אחד הבחנתי בשינוי פתאומי באדיטיה. הוא התנהג בצורה מוזרה. ביום שישי, אדיטיה הגיע הביתה ואני הייתי במטבח. הוא תפס אותי ומשך אותי פנימה לחדר וסגר את הדלת. בילינו זמן יחד ולאחר שחלף הזמן, היה יום שני בבוקר. הדלת נפתחה ואדיטיה יצא מהבית רק כדי להביא אוכל מאיזה מסעדה. הוא היה סוגר את חדר השינה, ולא היה לי שום סיכוי לצאת. המשרתת נשלחה לחופשה ארוכה. במשך כמעט שלושה ימים לא ראיתי אף אחד אחר. כל מה שעשינו היה לקחת חלק אינטימי. כאשר ניסיתי להתנגד או למחות, אדיטיה לא הקשיב לי.
הייתי בשוק, שכן לא יכולתי להאמין מה קורה.
הדלת נפתחה ביום שני בבוקר כי אדיטיה רצה ללכת למשרד.
ניסיתי לאסוף את עצמי והמשכתי עם מטלות היומיום שלי.
אז זה קרה שוב, במשך יותר זמן
אז הגיע יום חמישי. אדיטיה הגיע הביתה ואמר לי שיש לו כמה מתנות עבורי. הוא רצה לבלות יותר זמן איתי ולכן לקח חופשה של שבוע. הייתי קצת מפוחדת. ניחשתי מה עומד לקרות.
אדיטיה הביא לי המון בגדים, בושם ותכשיטים באותו יום. לאחר מכן הוא לקח אותי פנימה לחדר ונעל את הדלת. הפעם הנעילה הייתה ארוכה יותר. הוא גם הפסיק לדבר איתי. לא הייתה לי גישה לטלפון, למחשב או לכל קשר עם העולם החיצוני. הדלת נפתחה לאחר כמעט שבוע. ברגע ששחררו אותי, הבנתי שהמצב הזה הוא דבר רציני.
לא הייתה לי שום תמיכה מההורים
ההורים שלי גרו בדלהי ואנחנו היינו במומבאי, ולא היה לי בעצם אף אחד לפנות אליו. תפסתי את הטלפון והתקשרתי מיד לאמא שלי כדי לספר לה מה קורה. אמא שלי צחקה על כך ואמרה "הבעל שלך אוהב אותך באמת ואתה ברת מזל." וכשהשתדלתי לדבר עוד היא צעקה עליי ואמרה "דברים אלה לא צריכים להידון עם הורים או מבוגרים. האם את לא יודעת את הסנסקר שלך?”
נעילתי הפכו להיות דבר רגיל ואילץ בחיי. ניסיתי לדבר עם אמא, אבא ואפילו עם חותני, אבל כל זה היה לשווא. הם ראו את הנעילות כמשהו לא רציני; זו הרי כל אהבתו של בעלי והדרך שלו לבטא זאת.
מה שהם אמרו לא עזר לי: "את אישה עכשיו והאחריות שלך היא לשמור על בעלך שמח. הוא אוהב אותך עד כדי כך שהוא לא יכול להשאיר אותך לבד." הפסקתי לדבר עם ההורים שלי אחרי כמה פעמים שניסיתי ואיבדתי תקווה בכל פעם.
ואז בהריון, אבל…
אדיטיה התחיל לקחת יותר חופשות ובכל חופשה הנעילה רק הלכה והתרקמה. שכחתי איך נראה שאר הבית. רוב זמני הוקדש לחדר השינה ולקחת חלק אינטימי. המורל שלי, הביטחון שלי היה כל כך נמוך שלא רציתי לחיות, הייתי עייפה מכדי לנשום אפילו.
תהיתי איך זה קרה. הייתי מאוד שמחה על כך. חשבתי שאולי סוף סוף הנעילה תיפסק. עם זאת, אדיטיה לא היה מאושר על כך. הוא אמר "התרחקי מהתינוק הזה. אני לא רוצה שמישהו יעמוד בינינו." מחיתי, אך אדיטיה נראה כאילו לא שמע מילה ממה שאמרתי.
יום אחד הייתי חולה מאוד עם חום גבוה. אדיטיה לקח אותי לרופא המשפחה שלנו, שנתן לי כמה תרופות. אדיטיה דאג לי מאוד במהלך אותם מספר ימים של מחלה. הוא היה שם ונתן לי כל מה שהייתי צריכה. ואז יום אחד כש הייתי בשירותים, נאלצנו להיכנס לצילום אצל גינקולוגית והרופא שאל, “האם היה לך איזשהו אמצעי מניעה או תרופה להפלה? את עשית הפלה.” עולמי התנדנד. בעלי פשוט הרג את התינוק שלנו. הוא החליף כדור הפלה עבור תרופת החום.
החברה שלי הופיעה כמו מלאך
לא יכולתי להתמודד עם הטריגר הזה ורציתי למות. אז פגשתי אחת מחברותי מבית הספר, רינה. סיפרתי לה מה קורה. היא הגיבה מיד ואמרה לי לפנות למשטרה. הלכתי לתחנת המשטרה המקומית וכשהסברתי להם מה קורה, הם ענו "את ברת מזל שבעלך אוהב אותך כל כך. לפחות הוא לא בוגד בך." אמרתי לפקד, "באתי לכאן בשביל פתרון, לא בשביל עצות. תTell me how you can help me." הפקד שאל, "האם הוא מכה אותך?" אמרתי, "לא בכלל. רק לפעמים יש לנו ריבים." אז אמר הפקד, "אין כאן אלימות במשפחה. אני לא חושב שיש מה לעשות."
הוא התקשר לאדיטיה לתחנה. אדיטיה שאל אותי, “למה הגעת לכאן? היית צריכה לספר לי.” עניתי, "אתה מעולם לא הקשבת, אפילו הפסקת לדבר עם אותי. מה הייתי אמורה לעשות?" הפקד איים על אדיטיה מעט. אדיטיה אמר לפקד, "אשה שלי, החיים שלי; איך זה קשור אליך? אני לא מכה את אשתי ולא מקיים יחסי מין לא טבעיים. איזו עבירה פלילית תטען נגדי?" אדיטיה תפס את ידי ויצאנו.
כאשר חזרנו הביתה הייתה נעילה למשך 4 ימים בכניסות לסוף שבוע ארוך, רציתי לברוח מכל זה. הרצח של הילד שלי הביא לי כל כך הרבה כאב שחסרים לי עוד. פעם אחת כשאדיטיה יצא להביא אוכל, הוא היה בדרכו לנעול את הדלת ואני דחפתי וברחתי רק עם התיק שלי.
סוף סוף שברתי את הכלא שלי
הלכתי מיד לבית של רינה. כאשר התקשרתי להורי, הם התחילו להגיד לי לחזור, "כבוד הבית", "האסון שלנו" ואת כל הדברים האלה. החלטתי שזה הפעם האחרונה שאני מדברת עם אף אחד מהם. כך, הלכתי ישר לבנגalore שם חברה של רינה עבדה בחברת IT והצטרפתי אליהם.
המאבק שלי עדיין לא הסתיים. הגשתי בקשה לגירושין וזה לא קרה בהסכמה, אבל הדיונים עדיין מתנהלים. אני עדיין נאבקת למצוא עילות לגירושין, כי לא הייתה אלימות במשפחה, אחרת הגירושין היו קלים. אני לא צריכה שום דמי מזונות מאדיטיה. אני רק רוצה להיות חופשיה.