התמונה הוורודה של חיי נישואין מאושרים לא תמיד מתממשת כמו שציפינו. לפעמים, זה לוקח שנים רבות — 23, במקרה שלנו — עד שנמצא את הקצב ואת הסימפוניה שמביאה אותנו בהרמוניה זה עם זה. אבל כמו שאומרים, עדיף מאוחר מאשר אף פעם, כי כשזה קורה, החיים מתגלים בדרכים שלא ציפיתם להן.
נותרים בלי נושאי שיחה
“כאשר השקט בין השניים נעים אז…” אך השקט שאפף אותנו לא היה נעים כלל. לפחות לא עבורי! עשרים-three שנים… כן, אחרי 23 שנים של נישואין, היינו 'בדידות משותפת' ב'… הצליל היחיד בבית היה של ארנאב גוסוואמי מפריע לתכנית שלו.
“האם להגיש את הערב?” סוף סוף שברתי את השקט.
“כן,” הוא כיבה את הטלוויזיה.
הלכתי למטבח. הוא.followed me. ישבנו לאכול. הצליל של השקט הוחלף בצלילים של כלי אוכל. מאוחר יותר, כששכבנו זה לצד זה, השקט נשבר במהרה על ידי הרעש המוכר של נחירותיו. מחשבותיי חזרו למסלול זיכרונות. “איך אני אמשיך לחיות?” השאלה הזו רדפה אותי שוב ושוב מאז היום שבו נכנסו לחיינו.
זוהי החיים היחידים שאי פעם חייתי. תמיד הייתי אמא או נועדה להיות אמא… ועכשיו גם הקטנה עזבה, מותירה אחריה זיכרונות. זיכרונות יפים… של ילדות תמימה, של סערות התבגרות, של מתח בשנה ה-12… לא מצאתי זאת מוזר שיש רק את הזיכרונות המתוקים, כל הטובים חרוטים עמוק בזיכרוני, קרובים ללבי, עדיין רעננים מהיום שבו החזקתי אותם לראשונה בידי. ליבי נקרע ושינה נמלטה מעיני. הסתכלתי על בעלי, שנשן עמוק בשינה.
זו לא הייתה נישואין רומנטיים
היינו זרים כאשר נישאנו, חגגנו את יום השנה הראשון שלנו בנפרד, אני במשפחתי מתקבלת בזמן הריוני הראשון והוא לבד בעיר עבודתו. לא היינו זוג שמאוד אוהב לתכנן. ה… פשוט קרה. המחשבה על חיים המתפתחים בתוכי, חיים שנוצרים על ידינו, שימחה אותנו והקריבה אותנו זה לזה. במובן האמיתי, התחלנו את חיינו בנישואין כגבר, אישה וילד. כל זוג יכול להזדהות עם זה. כאשר ילד נכנס לחייכם, הכל אחרת הופך לשולי והחיים הזוגיים מתחילים להסתובב סביבו.
לא היינו שונים. ימינו גם התחילו איתה והסתיימו איתה. השיחות שלנו סבבו בעיקר סביב הילדה. במקום סרטים ודינרים רומנטיים באווירה נינוחה, אהבנו ללכת לפארקים, לרדוף אחרי טווסים ופרפרים, לרקוד בגשם וליהנות מ'מזון שמח עם צעצועים'. מהר מאוד הפכה הילדה הקטנה לאחות גדולה של אחות קטנה והמשפחה שלנו השלימה.
הילדים היו הקשר שלנו
מלבד הבית והילדים, בעלי תפס תפקיד מרכזי, תפקיד לספק לנו חיים נוחים. להיות אישה מגיע עם יתרונות וחבילה יפה. החלטתי ליהנות מההPrivilege להיות אישה והפכתי לאמא נשארת בבית. בעלי היה מוכן להחליף את חייו כדי להיות במקום שלי, אך אז, אבא נשאר בבית אתגר את הגבריות של הגבר ומצחיק. “האם הוא מגדל ילדים כמו אישה?”
אם אם עוזבת את הקריירה שלה כדי לטפח את הבית שלה, היא הופכת לדוגמה של הקרבה ולובשת את כתר 'אם הודו'. אך אם אבא בוחר לעשות את אותו הדבר, החברה לא תהסס להתבדח ולהגחיך לא רק את האב אלא גם את האם. איזה סוג של אישה הוא ואיזו אם חסרת לב היא. נכון?
בעלי לא היה יכול לעשות דבר מלבד להרוויח, ואני נהניתי מהאושר של אימהות. בערבים, הדבר היחיד שדיברתי עליו היה הילדים שלנו, כי זה מה שאהבתי לדבר עליו. הוא גם רצה לדעת על כל הרגעים שפספס. מה הם עשו כאשר הוא היה רחוק. הילדים היו הקשר שהדבק אותנו יחד. הם היו הסיבה לשיחותינו. הם היו הסיבה שלנו לריב ואז הסיבה שלנו לשלום מהיר. למעשה, הם היו הסיבות שלנו לחיות.
והם עזבו
עדיין נהנינו מהילדות שלהם, כאשר פתאום, מבלי לדעת, הם גדלו. כאשר הבכורה עזבה את הקן, הקטנה, ה'פטפטנית' של המשפחה, הייתה כאן כדי למלא את החיסרון. אך כאשר גם הקטנה לקחה את אותו המסלול, השקט הפך לצליל אוטם. לא היה לי מה לחלוק על יומי והוא לא למד או קיבל הזדמנות לחלוק את ימיו איתי.
השיחות שלנו הפכו לקצרות וענייניות. “האם להגיש את הערב?” “אני עוזב לעבודה.” “האם אתה יוצא היום? “איך הולך בעבודה?” “האם 'הם' התקשרו היום?” אז, בעצם, זו הייתה שיחה רשמית, פורמלית, ממוקדת בין שנינו. דיברנו יותר מזה כשכעסנו אחד על השני לאחר ריב זוגי רגיל.
ידעתי שהשקט בינינו מטריד גם אותו. אחרת, הוא לא היה מתקשר מהעבודה כל כך לעיתים קרובות 'סתם ככה'. ידעתי שהיום הזה היה גזירת גורל להגיע שבו אני נשארת בקן שלי מלא בזיכרונות מחיים קודמים. זה היה דבר לא טבעי, קורה רק לי. גם אני עזבתי פעם, עוזבת את בית הוריי ריק. אני צריכה לאסוף את השברים ולהתחיל לחיות שוב. אני זוכרת שבנותי היו אומרות לי, “יש לך כל כך הרבה 'משימות' שממתינות להיעשות כשאנו עוזבות. נראה כאילו את מחכה לנו לעזוב.” “ואבי?” הייתי משיבה בבדיחות.
אז אני כמו כל אם אחרת?
לא חשבתי שאותו יום יגיע, ולבי יסרב לשתף פעולה עם מוחי. שעם כל אם טיפוסית, אתחיל לחיות ב'קן הריק', שבו מעולם לא האמנתי.
אבל פתאום הרגשתי, מה 'קן ריק'? שתי בנותיי יצאו ושמחו לבנות חיים עבור עצמם. זה מה שתמיד רציתי. חופשות יהיו עדיין כאשר הבית שלי יתמלא שוב בחיים. הטכנולוגיה גשרתי עכשיו את המרחק הפיזי. ובעיקר, אנחנו עדיין כאן. זה שונה שאף פעם לא קיבלנו את ההזדמנות לחיות חיים כזוג לבד. אז סוף סוף הגיע הזמן בשבילנו לחיות את החיים, יחד ולמעננו… 'בודדים יחד'.
עיני חייכו. קמתי. נתחיל את החיזור. מעולם לא ניסיתי דייטים לפני. לא קיבלתי הזדמנות לדייט עם מישהו. נלך על זה…
בחרתי שמלה; זה גרם לי להרגיש סקסית. שמתי איפור, השתמשתי בבושם האהוב שלי, לקחתי מונית והגעתי למשרד שלו, בלי הודעה מוקדמת. בדרך התפללתי שלא אקבל הפתעה רעה ושעדיין יהיה שם כשהגעתי. אהבתי את ההפתעה על פניו. הוא היה באמצע פגישה. בלי לחשוב פעמיים, שאלתי “דוקטור, אתה תהיה הדייט שלי היום?” הוא הסמיק כמו מתבגר. עינינו חייכו יחד.