החיים אינם צפויים. הם מציגים לנו את מה שאנחנו הכי מצפים לו ברגעים שבהם אנו least מצפים לכך. זה כנראה הדרך של היקום להפתיע אותנו ולתת לנו שמחה. ייתכן שתהיה האדם המאושר ביותר היום, אך אין לדעת מה יקרה בעתיד. החיים ידועים בלהפתיע אותנו בכיוונים לא צפויים כשאנו לפחות מצפים לכך.
לעיתים אנו מוצאים את עצמנו בקשרים שאין להם עתיד, אבל ברגעים הללו, מה שיש לנו מרגיש כפי שהוא מספיק. כאילו אנו לא צריכים דבר נוסף ואיננו רוצים לחשוב באופן רציונלי על הצעד הבא. אנחנו פשוט רוצים לחיות את הרגע כי אנחנו מאושרים עם האדם הזה. האם אי פעם הרגשתם כך?
אהבה מבלי לדאוג לעתיד
איך אפשר לדעת מי הוא זה שיראה את נפשך, השותף המושלם שלך, הגשמת החלום שלך? הלוואי והיו אפליקציות למטרה זו. סרטים, ספרים ושירים רומנטיים אין ספור מפעילים רעיונות במוחנו על מישהו המיועד לנו. אילו הייתם שואלים אותי לפני שנה אם רגשות כאלה באמת קיימים, הייתי צוחק.
בעיניי, אהבה לא הייתה בעלת ערך. הייתה לי תמונה ברורה של העתיד – אמצא בן זוג אידיאלי ואקים משפחה תוך כדי איזון בין העבודה לחיים האישיים; ואם בעתיד לא תהיה אהבה באופק, זה לא יזיז לי כי מעולם לא הייתי מעוניין בדברים אלו מאז ומעולם. אבל זה היה לשנות באופן קיצוני.
כמו אהבה ממבט ראשון
הכל החל כאשר התכוננתי לתואר השני שלי. המבטים שלנו נפגשו פעם או פעמיים במהלך השיעור והחלפנו שלום קצר. במהרה, שיעורי ההכנה הסתיימו והתחלתי להתחרט שכנראה לא אראה אותה שוב.
אני מאמין שאנחנו סך הכל בובות במשחק החיים והכל כתוב מראש. לכן, כאשר אחרי כחמישה חודשים קיבלתי ממנה בקשת חברות בפייסבוק, התחלתי לתהות אם אנחנו מיועדים זה לזה או אם יש משהו יותר בינינו, מעבר לקשר חסר עתיד.
לא יכולתי להאמין שזה קורה באמת, לאט לאט התחלתי להכיר את הבחור ואנחנו שוחחנו יותר ויותר. היא כבר התגוררה בעיר אחרת ואני עברתי למקום שונה, אך השיחות הבלתי נגמרות שלנו פיצו על כך. לפעמים טסתי לעיר שלה ליום טיול מבלי שאף אחד יגלה.
ואז, יום אחד, היא הפילה את הפצצה וליבי נשבר לרסיסים – היא כבר הייתה מאורסת לבחור שגר בחו"ל. לא ציפיתי להרגיש כהרוס כפי שהרגשתי, כי ציפיתי להיות יותר רציונאלי ונבון לגבי המצב.
היא הייתה מאורסת אך לא מאושרת
ההורים שלה בחרו את הבחור בשבילה והיא אמורה לבלות את שארית חייה עם זר. הם התארסו בינואר באותה שנה ותכננו להתחתן בקרוב. היא סיפרה שהיא לא חיבבה את הבחור ובכל זאת לא השתנה דבר למרות שהיא הסבירה להוריה את הרגשות שלה.
הרגשתי את חוסר הנוחות שהיא חוותה ושאלתי את עצמי אם אני יכול לעשות משהו כדי להקל עליה ולשפר את מצב רוחה. לפעמים שכנעתי אותה להילחם על זכותה, בעיתים אחרות שיפרתי לה את מצב רוחה על ידי נגינה על הגיטרה שלי.
היא אהבה וכיבדה את הוריה ולא רצתה להתנגד לרצונם, שכן הם הקריבו הרבה בשבילה. יום אחד שאלתי אותה, “איפה את רואה אותנו בעתיד?” ולכך לא הייתה לה תשובה. דמעות נתקעו בעיניה, ואני לא יכולתי אלא להציע לה כתף לבכות עליה.
רק התקרבנו יותר
החיים אינם הוגנים, אך כפי שסטיבן הוקינג אומר ‘אלוהים זורק קוביות’. עם כל שיחה בינינו, הקשר שלנו רק התחזק. דיברנו על מוסיקה, סרטים וחיות מחמד; פחדים, חלומות ומטרות; מערכות יחסים קודמות, דייטים מושלמים ומין, אבל יותר מהכל – כמה התגעגענו זה לזו.
כמה שנינו רצינו לשלוח יד אחד לשני במהלך השיעור, כמה רצינו שנפגש קודם, כמה היינו תמונות רפלקציה זה לזה, כמה לראות את הירח באותו זמן חיבר אותנו ברמה התת-מודעת. ידענו שמדובר בקשר ללא עתיד, אך ידענו גם שזה שווה כל רגע.
הקדשנו כל יום שבילינו יחד ולא לקחנו אף רגע כמובנה מאליו. השיחות שלנו הקיפו את המקומות שבהם רצינו לבקר ולשטוף אחד בשני, מדיבור על טיולים על החוף כשהידיים שלנו מחוברות, לשיר שיר, להתנשק בגשם, לצפות בשקיעה, מדורות, דייטים רומנטיים ועוד אין ספור דברים.
אני אשמור תמיד את הזיכרונות הללו
כן, אני יכול להגיד ללא ספק שהיא גורמת ללב שלי לפעום מהר וכשאני רואה את המילים ‘באון ובכתיבה’ בקופסת הצ'אט שלה, זה גורם לי לחייך. קריאת השיחות שלה מחזקת את האמונה שלי בעולם הנפלא. שנינו מודעים לכך שבעתיד לא תהיה אהבה בינינו בשל הנסיבות.
אני יודע שהקשר שלנו הוא ללא עתיד. חלק עשויים לכנות זאת כקשר של ידידים עם יתרונות, אבל זה הרבה יותר מזה. היה לנו ניצוץ, קשר שאינו ניתן להחלפה ושנינו הבנו זה את זה כמעט טלפאטית. לצערי, הוריה לעולם לא יבינו.
המועד נקבע לחודש הבא, והיא נהפכה לעסוקה, כך שהמפגשים שלנו הצטמצמו ואני כמעט לא רואה אותה. אך אני תמיד אכבד אותה ואודה על הזכרונות שהיא חוותה איתי. לא משנה היכן היא תמצא את עצמה, אני מקווה שעדיין נוכל להישאר חברים ואני מקווה שהיא תהיה מאושרת בכל מה שהיא תבחר לעשות.