סיפור עצוב של סיטרה
“אני זוכרת את היום ההוא, היום שבו קיבלתי את המשכורת שלי. כשנכנסתי הביתה וחיבקתי את בתי, חמי, שישב באזור האוכל, אמר לי להתפטר למחרת ולתת הודעה של חודש. “מא חולה ואת צריכה להישאר בבית ולדאוג לה. די נמאס עכשיו,” הוא אמר. הייתי מבולבלת, כאשר חמי הלך לחדרו. דבן, בעלי, לא אמר דבר ועקב אחריו לחדרם. שאלתי את עוזרת הבית מה קרה. היא הסבירה לי שמא נפלה בשירותים ולא היה מי שיעזור לה.
לאחר ששמעתי זאת, הלכתי לבדוק מה קורה איתה. “אם היית בבית, כל זה לא היה קורה לה. תראי עכשיו מה המצב,” אמר לי חמי. חמותי לא הסתכלה עליי בזמן שדיברתי איתה. מייד הרגשתי שיש משהו שנרקם נגדי.
גם דבן נראה מוטרד ממני. הוא הסביר לי שמא הזקנה זקוקה לתשומת לב מלאה, ולכן אביו החליט שאני אתפטר מעבודתי ואשאר בבית כדי לטפל בה.
היכן הייתי בעסקה הזאת? מא חולה, אבא החליט שאני אתפטר מעבודתי ולדאוג לה, ובעלי מאשר את ההחלטה וביקש ממני להסכים. לא שאלו אותי דבר ולא ביקשו הסבר; פשוט הייתי חייבת להתפטר ולהישאר בבית.
מעולם לא הסתדרנו זה עם זו
מא ואני חווינו מלחמת עולם קרוב לאחר שחזרתי מהירח דבש שלי. היא בעלת אופי נרקיסיסטי, מרוכזת בעצמה, דרמטית שתמיד משחקת את תפקיד הקורבן. היא קובעת את הכללים בבית ומחלקת את המשימות לפי זה. אני מכבדת את העובדה שזו ביתה והיא מקבלת את ההחלטות, אך זה לא נותן לאף אחד את הזכות לקבל החלטות על חיי ללא הסכמתי.
בעיקרון, מדובר בעימות יסודי של אישיות, דעות, סגנון חיים וערכים ביני לבין מא. אני מבינה את ערכיה ואת התקופה שהיא שייכת אליה, אך את אותה ההבנה אני לא מקבלת ממנה. כך חיינו בינינו עם רוח רפאים קבועה. היא צפיה רוח רפאים באופן קבוע גם בין בעלי לביני.
סיפרתי לבעלי את נקודת המבט שלי
אמרתי לבעלי שאני לא מתפטרת מעבודתי ושעלינו למצוא אפשרויות חלופיות לדאוג למא. אני גודלה להעניק כבוד לאנשים, ואני בהחלט בן אדם שמרצה אחרים, לעיתים לרועל טפשותי, אך הקריירה שלי איננה בידור עבורי, וההחלטה הזאת היא שלי בלבד.
כשמדובר בהוריו, בעלי משאיר אותי להתמודד לבד. לאחר מספר שעות של שיחה על גבולות והסכמה שהוא יעלה את הנושא עם הוריו, היה לנו פסק זמן באותו יום.
לצערי, הוא לא העלה את הנושא במשך מספר ימים, וחמי שאל אותי אם הגשתי את ההתפטרות שלי. כך נאלצתי להתערב ולהציב את גבולותיי. עשיתי זאת בדרך ישירה ונחושה כי המשפחה לא מבינה רמזים.
זה היה דבר חשוב עבורי והייתי מאוד לחוצה, כי זה היה קרב של שלושה נגד אחד שאני נלחמת בו. בעלי היה מאוכזב ממני על כך שניהלתי שיחה זו ללא הרבה רגש. הוא ראה זאת לא הוגן שאני לא מתייחסת להוריו באופן שווה כהוריי. אם אני מדברת עם ההורים שלי על בעיות שיש לנו, למה זה כך עם ההורים שלו? האם זה לא מה שנחשב לטיפול שוויוני?
אם ההורים שלי הם האחריות שלי, האם ההורים שלך לא אחריות שלך?
בעלי אז שאל אותי את השאלה החשובה ביותר: "אם אימך הייתה חולה, לא היית מתפטרת מעבודתך ודואגת לה?" אז היה עליי להבהיר את הדברים. אמרתי לו, "קודם כל, במשפחתי אין כפייה של החלטות על אף אחד. ואם בכלל הייתה בעיה, הייתי בוחרת להתפטר. אם אני מוכנה להתפטר עבור אמי, עליך להתחשב בהתפטרות שלך עבור אמך.”
שגיתי בזה שאני הבחירה הראשונה. אבא ובעלי מנהלים את העסק יחד, ולכן הם יכולים לסובב תורות בבית. אני עובדת כסגנית נשיא משאבי אנוש בחברה רב-לאומית, ואני לא יכולה להתפטר מעבודה כל כך רווחית שהשקעתי בה. גם כשהייתי בהריון והניקתי את בתי, בעלי ואני תכננו שאוכל לשמור על עבודתי. עבדתי קשה אך הצלחתי גם לשמור על זה. אז למה יש צורך בכפייה עליי להתפטר? לא הבנתי.
חמותי אמרה לי שבת-זוג חייבת להישאר בבית כדי לדאוג למשפחה וכי היא מתנהגת בצורה יפה בכך שהיא מאפשרת לי לעבוד. אז היא אמרה שהיה הזמן שלי להקריב עבור המשפחה.
אנחנו כל כך שונות, זה קשה לי
היא לא אדם רע, אך אולי בגלל הערכים השונים שלנו, היה לי קשה להבין אותה. לאחר האירוע ההוא, זה הגיע למצב שבו הרגשתי כמות עצומה של מתח ואדרנלין כשראיתי אותה, והתחלתי לשאול את כל ההחלטות בחיי שהובילו אותי להישאר במשפחה המשותפת. היא אדם פסיבי-אגרסיבי ולכן למדתי פשוט להתמודד איתה. אלא אם היא אמרה לי במפורש שיש לה בעיה, הנחתי שהיא בסדר. כך התחלתי לנהל דיאלוג פתוח.
הייתי ברורה בכך שאני לא מתפטרת מעבודתי, וכי לדאוג לאחד מבני המשפחה זו אחריות שווה של כל אחד בבית. אמרתי לחמי שכולנו יחד יכולים למצוא פתרון ויכולת לקבוע תורות בטיפול. זה לא התקבל היטב ונקראתי אנוכית, אך ידעתי שצריך להציב גבולות ולעמוד על כך.
הבעיה שלי עשויה להיראות מאוד מסובכת עבור כמה אנשים. אני זקוקה לפרספקטיבה בחיי.
זה היה רצף הסיפור של סיטרה. היא קיבלה החלטה על הקריירה שלה אבל המשפחה שלה גרמה לה להרגיש כאדם אנוכי. לכן היא חיפשה פרספקטיבה.
המלצות היועץ
את צריכה להבין שחמותך היא חלק בלתי נפרד מהנישואים שלך. היא תהיה חלק מחייך כל עוד בעלך בחיים. את לא תשכנעי את בעלך שאמו רעה אי לכך שהוא צריך להכריז על שחרור כי הערכים שלה אינם תואמים לשמך. אז פשוט תגידי את שני הדברים האלה בקול רם וברור. חמותך לא הולכת להשתנות וגם לא הולכת לעזוב.
קחי מספר צעדים רגשיים אחורה והביני מה שהיא עושה לך הוא, ברוב המקרים, לא אישי. היא כנראה מתנהגת כך עם כולם כשיש לה בעיות. זה יכול גם להיות מאבק סמכות קר, מכיוון שהיא מרגישה שאין לה כוח או רוצה לשמור על כל הכוח בבית.
חלק את הכוח מנטלית. תני לה לשמור על מה שהיא מרגישה בעוז, אך את צריכה לשמור על הכוח כשמדובר בך. שניכם צריכים לעשות את ההקרבות והפשרות הנדרשות למען אושר המשפחה.