הוא רוצה להתחתן אבל היא לא רוצה

כשאתה יוצא עם מישהו והדברים מתנהלים היטב במשך תקופה ממושכת, אתה מתחיל באופן בלתי נמנע לדמיין עתיד עם אותו אדם. אתה רוצה חתונה מפוארת, שני ילדים, בית גדול עם בריכה, אך כל החלומות שלך מתרסקים כאשר אתה מבין שהחברה שלך לא מעוניינת להתחתן איתך.

בחברה, אנשים מסתכלים עליך אחרת כשאתה עונד טבעת על האצבע, ובמובנים מסוימים בחיים, אתה מקבל יותר כבוד ואנשים מתייחסים אליך ברצינות. אך אם אינך מוכן לנישואין, אל תקפוץ לתוך זה בגלל סיבות אלו. ובוודאי שלא בגלל שזה ישמח את בן הזוג שלך. אמור "כן" רק כאשר תהיה מוכן לכך.

אם בני הזוג בקשר אינם באותו דף לגבי נישואין ודעותיהם שונות באופן מהותי, זה לא יארך זמן רב עד שהבעיות יתחילו לצוף. אם הוא/היא לא רוצה להתחתן, אין טעם לשכנע אותו/אותה. פשוט עליך לקבל שזה לא הזמן המתאים.

אני רוצה להתחתן, אך היא לא

אתה יכול לספר להורים, לחברים, לעמיתים, ואפילו לכל העולם ‘אני רוצה להתחתן’, אך זה לא משנה כל עוד בן הזוג שלך עדיין מהסס. להיות בקשר הוא נפלא, אך כאשר אתה עושה את הדברים רשמיים על ידי נישואין, ישנם דברים רבים שצריכים להיכנס לתמונה.

ראשית, המשפחות שלך מתערבות. וכשאתה נשוי, אתה לא יכול פשוט לעזוב אחרי ריב, לא, אתה צריך להתמודד עם דברים כמו מבוגרים וללמוד להתפשר. האם אתה מוכן למחויבות? האם אתה מבין עכשיו מדוע החברה שלך לא רוצה להתחתן? האם אתה עדיין רוצה להתחתן?

המעבר להיות אדם עירוני

<p<אני תמיד הייתי אדם שלא אוהב שטויות. לדבר זה לא הצד החזק שלי, ואני מעדיף לחיות בעולם שלי עם המחשבות והרגשות שלי. כמי שגדל בעיירה קטנה בפרברים, היה לי קשה להתרגל לחיים החדשים שלי בעיר הומה כמו לוס אנג'לס.

העיר תפסה אותי ונשכה אותי לתהום של חברים חדשים, קולגות והיכרות חדשה. בקושי יכולתי לנשום ולמצוא מרחב אישי בעיר הגדולה והחשוכה. אך הבטחתי לעצמי שאני אשאר בחיים.

מצאתי אהבה

אשלי הייתה כל מה שאני לא. היא הייתה פתוחה, חברותית ובעלת אישיות יוצאת דופן. תכונות אופי אלו הגיעו לה בקלות, כמו ששירים מוכרים מגיעים לנו גם כשאנחנו בני 30. היא הייתה בעלת כל מה שתמיד רציתי באישה.

אני זוכר איזו התלהבות הייתה לי כשהיא הזמינה אותי לדייט בפעם הראשונה. לאחר שישה חודשים של זוגיות, היא החליטה שזה הזמן שלה לעבור לגור איתי. ידעתי שמעולם לא יהיה לי את האומץ לעשות את הדברים שהיא עשתה בקלות כה רבה. פשוט הסכמתי לכל מה שהיא רצתה, רק כי אהבתי אותה ורציתי לשמח אותה.

שתפנו מערכת יחסים מדהימה. היא למדה לאהוב את הספרים שאהבתי. אפילו התחלנו לקנות יחד, ואני למדתי לאהוב את התשוקה שלה לקוספליי ולבקר עםה בקומיק קונים. בילינו שעות רבות בשיחות על ספרים, ועוד שעות רבות על תלבושות ודמויות הקומיקס שהיא אהבה.

הדברים הפכו רציניים

בLooking back now, I wonder מה השתבש בינינו. האם זה בגלל שהיינו שונים כל כך זה מזה? או אולי כי לא היינו מוכנים לקחת את הצעד הבא? או שאולי כי מה שלכל אחד מאתנו היווה את 'הצעד הבא', לא היה אותו דבר.

בשבילי, מדובר היה בנישואין. רציתי להתחתן איתה. אבל אז, הבנתי שהיא לא רוצה להתחתן איתי. היא אמרה שהיא לא מוכנה. בשבילה, הצעד הבא היה לספר לאמא שלי על הקשר שלנו. אך אני לא הייתי מוכן. אמא שלה הייתה מודרנית ומבינה יותר, אך אני לא ידעתי איך להסביר לה שההורים שלי לא אותו דבר.

ההבדלים שלנו החלו להתגלות

ידעתי שאמא שלי לעולם לא תסכים לה אם היא תדע שאנחנו חיים יחד. עבור אישה שחיה בעיירה קטנה כל חייה, דבר כזה היה חילול קודש. אשלי רצתה שאהיה כנה עם משפחתי. היא רצתה להכיר את משפחתי טוב יותר לפני שתחליט על משהו אחר.

היא רצתה לבקר בבית שלי ולהבין איך תיראה החיים אם היא אי פעם תתחתן איתי. לה עצמה לא היו בעיות כאלו. ההורים שלה ידעו עלינו והם מעולם לא התנגדו. אמא שלה הייתה באה ומבקרת אותנו כשהיא הגיעה ל-LA. אמא שלי, לעומת זאת, רק הייתה מסתכלת על זה מדוע זה מזיק לחברה.

ניסיתי לשכנע אותה לא לבוא לראות את משפחתי והסברתי מה סוג הכאוס שזה יגרום. אך היא סירבה להבין. יום אחד שמעתי אותה אומרת לאמא שלה, "אני לא רוצה להתחתן אבל החבר שלי רוצה. למה אנחנו פשוט לא יכולים להמשיך לחיות כך?" ידעתי שהיא לא תבין.

הבנו שאנחנו לא יכולים להמשיך

אשלי לא אהבה את העובדה שהיא הייתה צריכה לעבור לבית של חברה כאשר אנשים מהבית שלי פקדו אותנו. היא הרגישה שהיא חייבת למחוק את עצמה מחיי בכל פעם שהמשפחה שלי ביקרה. כאילו אפילו זכרון קטן שלה היה גורם לאי נוחות למשפחתי.

סבלנו מכוחות והשקפות רבות בגלל זה. זה הרגיש כאילו שכחנו כמה הבנו אחד את השני. היו ימים שלא דיברנו כלל. וכשכן דיברנו, הטונים רק הלכו והחמירו. החיים הרגישו מוזרים ומותאמים לקצב הלא נכון.

באותו רגע החלטנו שלא נוכל לחיות יחד. הרקעים המשפחתיים שלנו היו שונים מאוד וכל ניסיון לשלב ביניהם יגרום לדעיכה. שוב שמעתי אותה אומרת לאמא שלה, "הוא רוצה להתחתן, אבל איך אני יכולה אם הוא נבוך להציג אותי אפילו למשפחתו?"

היא פעם אמרה לי שנישואין אינם רק עלינו, אלא גם על המשפחות שלנו. כאשר סיפרתי לה בתחילה שאני רוצה להתחתן, הייתי כל כך נלהב ולא הצלחתי להבין את דעתה אז, אך עכשיו אני מבין. אני עכשיו realize כי הנישואין שלנו יהיו קשים, אם לא בלתי אפשריים. לכן היה עלינו לוותר על 'אנחנו' כדי להגן על עצמנו מהאומללות.