רבים מאיתנו מאמינים בסיפורי אהבה שראו בסוף הטוב. נער פוגש נערה ומנסה לכבוש את ליבה, מתמודד עם מכשולים בדרך עד שהצליח לזכות בראשה. אחר כך מגיע הנשיקה המיוחלת על המסך, וזהו, הסוף.
אך האם הסיפור האמיתי לא מתחיל אחרי הנשיקה? הסיפור הזה לא מסתכם בסוף סמלי אחרי שלוש שעות עם נפילת וילון. הוא ממשיך להתפתח. לצערנו, איש אינו מדבר על השמחה או התסכול שיבואו מהחיים היומיומיים עם בן הזוג – מישהו שמבלה איתך את חיי היומיום, רואה אותך משתנה לאורך הזמן ואתה רואה אותו באותה דרך. זהו חיבור השונה בעומקו ממפגש ראשוני, הוא דורש יותר מאשר זרם של אסטרוגן וטסטוסטרון.
כאשר מדובר על קשרים מוצלחים לאחר פירוק, הדברים הקטנים מקבלים חשיבות רבה יותר. התשוקה, על אף חשיבותה, היא משנית. מה שצריך להיות בראש סדר העדיפויות הוא ההבנה.
חזרה אחרי פרידה בונה קשרים מוצלחים
חזרה אחרי פרידה דורשת סבלנות, פשרות, הבנה ואנוכיות. זו לא משימה קלה. עם זאת, הסיכוי לבנות קשרים מוצלחים לאחר פרידה או גירושין עשוי להיות גבוה יותר, מכיוון שבעת הזו שני הצדדים יודעים שסוף סוף להיות יחד זו מה שהם באמת רוצים.
כמו הקשר של רוס ורייצ'ל בסדרה המפורסמת 'חברים' של שנות ה-90. חוסר הבנה, ריבוי מריבות וחוסר נאמנות קרעו את הזוג, אך זה לא נגמר באמת ביניהם, גם לאחר שעמדו יחד על פני הרבה עימותים. הם לא הצליחו לאהוב אף אחד אחר באותה מידה.
הקשר שלהם התחיל הרבה לפני שהם החלו לצאת, בתיכון כאשר רוס נמשך לרייצ'ל בזמן שהיא כמעט ולא הייתה מודעת לקיומו. הוא החזיק מעמד לרבות זמן ושרד סדרת מערכות יחסים שלא היו ברות קיימא. הקשר הפך לידידות שהחזיקה על פני אהבה רומנטית.
ובמקום שבו יש קשר אמיתי, המילים כמו 'פרידה' לא ישנו הרבה, נכון? אולי המצב השתנה ונראה כי בלתי אפשרי להימשך בקיום אזרחי וחברתי, אך האם זה מספיק כדי לסיים קשר?
כאשר זוג חווה יחד כל כך הרבה, יש להם היסטוריה רבה ומעין חיים משותפים, כמעט בלתי אפשרי פשוט לעזוב את הכל ולצאת כי לא ניתן להמשיך את הקשר. כמו שרייצ'ל אומרת לרוס: "איתנו, זה אף פעם לא על השולחן." זה מה שמהווים קשרים מוצלחים לאחר פרידה. קשרים לאחר פרידה צריכים עבודה, ושני הצדדים צריכים להיות מוכנים להשקיע מאמץ.
האם קשר יכול לעבוד אחרי פרידה?
נשים כיום. הן לא מועברות מעזרת אביהן לידי בעליהן. יש להן עצמאות כלכלית וייצוג חברתי. האם דמות האישה חסרת העצמאות והכפופה קיימת עדיין בעידן זה? לא, כי יש הרבה יותר לחיי האישה מאשר הגבר שלה.
בעידן שבו שני המינים מודעים יותר לעצמם, עצמאיים מבחינה מינית וכלכלית, ומדי פעם קריירות הן חשובות יותר עבור שניהם, המושג המסורתי של קשרים ומשפחתיות נתון לאתגר. איש אינו יודע לאן ייקח אותנו החיים. אבל האם זה אומר שכאשר החיים הם כאלו, הקשרים ימותו? האם מודעות רבה יותר לצרכים ולרצונות של אדם משמעה שקשרים מוצלחים אחרי פרידה ייהפכו לבלתי אפשריים?
האם אפשר לחזור אחרי פרידה?
חזרה אחרי פרידה היא אתגר, אבל אני מאמין שקשרים מתאימים את עצמם, בדיוק כמו שאנחנו מתאימים את עצמנו. סרטים כמו "לכל הבנים: דף מחדש" מדברים לדור שלנו. גם הקשר הנעים והבוער בין לארה ג'ין לפיטר קבינסקי לא היה מספיק כדי למנוע פרידה. אבל האם הם הצליחו להתרחק זה מזה? כמובן שלא. הם הראו לנו מה משמעותם של קשרים מוצלחים אחרי פרידה, שכאשר זה נכון, תמיד תמצאו את הדרך חזרה אחד אל השני.
אז, האם קשרים פועלים אחרי פרידה? גם הסרטים אומרים לנו שכן. אבל זה לא אומר שטרם שנבנה מחדש הקשר אחרי פרידה, לא דרוש מאמץ מהצדדים בקשר.
זה קורה כאשר יודעים שיש מישהו, ובין אם הנסיבות קשות ובין אם נוסעים מקום אחר, תמיד חוזרים לאותו אדם שמיועד לך. לא מתוך אג'נדה אנוכית. לא על מנת לחזור הביתה. לא לאוכל חם ומיטה נוחה. או ילדים. כאן החזרה מתבצעת רק כי מישהו מעדיף לא ללכת למקום אחר אלא לבחור בקשר מחדש.
קשרים שנעשים כך – עם עליות ומורדות – עשויים לעיתים להתפרש בצורה שלילית, כיוון שאינם תואמים את המסורת ההודית של מונוגמיה ארוכת טווח. אבל אני חושב שזה רעיון עמוק יותר כשמדובר באהבה. חידוש קשר לאחר פרידה דורש אומץ, אהבה אמיצה ולא מתפשרת והבנה.
מדובר בבחירה להיות עם מישהו, למרות הידיעה על חסרונותיו, למרות האפשרות לעזוב ולחשוב להתחיל קשר חדש לאחר פרידה. הבחירה לחזור לאותו אדם ולחדש את הקשר היא החלטה שנעשית מתוך חופש, ולא מתוך חוסר אפשרויות.